עמנו אל / שלום ילדות |
נשמתי,
יורדת כמו לשאול התחתיות,
מבכה את נעוריה שאבדו לעד.
לא פגע בי רומחו הגדול של אכילס,
אף לא חרבו של הקטור,
גם לעטו הכבירה של מיקי יכול יכלתי.
היה זה רק תקתוקו הפשוט, המתמשך, של השעון,
שהיכני אל החומש.
כי זה היה היום האחרון,
של החופש הגדול האחרון,
ושום דבר לא קרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|