קורה לפעמים שממש בא לכתוב שיר עם המון רגש בפנים, אבל אין
רגש, שרוצים לכתוב משהו שיתאר את כל החשק, וכבר אין מושג מה זה
בעצם חשק.
לפעמים טוב יותר שיכאב מבפנים, ויהיה מרוסק מעורבב וכואב , אבל
שיהיה משהו...
אין לי כוח לנסח את זה יפה, לתאר מלא, לגרום לכם להבין את זה
בהפוכה, בהסבה משמאל, חצי באלכסון. אני רק יודעת שאטום לי
מבפנים ואני לא מבינה איך.
איך אחת שכל סרט מצוייר גרם לה לבכות לא יכולה להרגיש כשהיא
רואה אנשים גוועים ברחוב?
איך אחת שכל אחד היה מושא לאהבתה, בין אם הייתה זו אהבה לילד
לידיד לחבר לאח או מבוגר והורה, עכשיו לא יכולה להרגיש אהבה.
אתם יכולים לטעון שזה תוצאה של מצב חברתי-כלכלי-בטחוני-חינוכי-
אמוקקקקקקק.
אני לא תוצאה של מצבים חברתיים, אני התרופה, אתם שומעים?!
אני התרופה!!!
אני זאת שצריכה להיות בריאה כדי לטפל בחולים, אני צריכה להיות
חזקה כדי לתמוך בחלשים, צריכה להיות חכמה כדי ללמד את הבורים,

אתם לא רואים?!
אני אמורה להיות מהמצילים!!!
לא מהמוצלים, ובעולם שאין מצילים, מוצלים הפכים לצללים
שטובעים בים של סבל.
ועכשיו?!
גם אם יקומו מצילים הם יתערבבו בתוך הבלאגן של לא ידוע- לא
ברור- לא מובן.
הם יפלו לבורות שתמנו להם הבדידות המירמור והאכזבה. ובגלל זה
אני צריכה להיות מצילה...
איפה אתם?! תתעוררו!!! רגשות קומו, קומו אמרתי לכם!!! אתם לא
שומעים?! אני מדברת אליכם, קומו...
קומו...
קומו...


בחוסר כוח נופלת על הריצפה

בלחישה
אני עוד יכולה לחיות,
זועקת
תתעוררו!!!

נופחת את נשמתה