[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עדי ישבה מולו, והרגישה איך הדמעות מתחילות ליצור גוש בגרונה.
"אני לא אבכה, אני לא אבכה", היא המשיכה למלמל לעצמה, אבל
לעיניים שלה היה רצון משלהן וכבר הן נעשו לחות. היא שפשפה אותן
חזק-חזק והמשיכה להסתכל עליו. הבנאדם הכי יפה שראתה בחיים שלה.
תהתה למה בחר לשבת על המיטה במקום לשבת לידה על הספה, כי כל כך
רצתה להרגיש אותו קרוב אליה. כל כך רצתה להריח אותו, את השילוב
המשכר של מרכך כביסה מסוים והבושם שלו שכל כך אהבה. שתיקה. היא
המשיכה להסתכל עליו, שותק, 4 מטר ממנה. החדר היה קפוא. בחוץ
היה יום אביבי של סוף ינואר, היום האחרון שלה בבית הספר וגם,
היום האחרון שלה בחיים, אבל בפנים הטמפרטורה צנחה בלפחות 15
מעלות מאז שהעזה להגיד את 3 מילות הקסם האלה, המילים שכל כך
רצתה להגיד לו במשך כל 6 החודשים האלה של ידידות שגובלת בקשר
נפשי - "אני אוהבת אותך".
"יש עוד מישהו שיודע על זה?" הוא שאל אחרי שתיקה קלה שנגרמה
ע"י הלם ראשוני.
4 מטר מולו עדי ישבה, עיניה השקדיות נעוצות ברצפה. "לא", היא
אמרה בשקט. שוב הרגישה ניכור; היא קמה והתיישבה לידו. "זה משהו
שהייתי צריכה להגיד כבר מזמן, ועכשיו ניצלתי את ההזדמנות שאני
עוזבת", היא הסתכלה לו ישר לעיניים. הוא הפנה את מבטו. שוב
הרגישה את החולשה הזו ברגליה, כמו שהרגישה שעה לפני כן, עוד
בבית הספר, כשאמרה לו שהם צריכים לדבר. היא נזכרה בהרגשה של
ללכת לצידו בפעם האחרונה, ואיך חשבה לעצמה שאין לה כבר דרך
חזרה. את הקילומטר שבין התיכון לביתה הם עשו בשתיקה כמעט
גמורה. ההרגשה חזרה אליה כשפתחה את דלת חדר המדרגות, כשהזמינה
את המעלית, כשפתחה את התיק שלה והוציאה את המפתחות לבית - כמו
כבש המובל לטבח. אין דרך חזרה.
"אתה לא יודע כמה שזה קשה לי", עדי דקלמה לפניו את השורות
ששיננה לעצמה כבר יותר מחודש. "בחיים לא אהבתי מישהו, ואתה
יודע שאני לא מתכוונת רק מבחינה רומנטית." שתיקה. הדקות
האחרונות שלה בחיים. "ואני לא מצפה שתאהב אותי בחזרה", שקרה.
"אתה יכול גם ללכת עכשיו ולא לדבר איתי יותר בחיים, אבל חשוב
לי שתדע את זה..." שוב הרגישה את הדמעות נקוות בעיניים.
"ועכשיו... את חוזרת הביתה לאמריקה?" אמר אחרי שתי דקות של
שתיקה. היא הרגישה שזה בא. משהו בו הסגיר שעוד מעט היא הולכת
למות. רק שהפעם, לא תהיה לה תקווה שתעזור לה, כי הוא התקווה
האחרונה שלה. הפעם כבר אין לה חלומות על האביר על הסוס הלבן
שיבוא ויציל אותה מהדרקון הנורא הזה שהוא הדיכאון, כי האביר
שלה כבר יושב מולה, ובעוד שניות יקח את החרב שלו וירצח אותה.
"אני עוד לא יודעת", היא ענתה בקול שבור. "אולי זה יהיה
לטובתך", הוא אמר. "אולי ככה תוכלי להתחיל מחדש", ומהרגע שאמר
לה את זה, עדי כבר בעצם מתה. מי שהיה התקווה האחרונה שלה שבר
את ליבה כמו האחרים, אבל ההבדל הוא שאותו היא באמת אהבה. אהבה
עמוקה, אמיתית.
אהבה חד-צדדית.





היא קמה לרחוץ את הפנים. כשחזרה, ראתה שהוא כבר עבר לספה. היא
מתיישבת בחזרה על המיטה. מסתכלת עליו, על איך שהוא מעביר את
עייניו מהידיים שלו אל הארון השחור שלה, מלוח השעם שלה שעליו
היו נעוצות התמונות שהכי אהבה אל הרדיאטור המכוער שעמד באמצע
החדר, ובחזרה אל הידיים היפות שלו, שעדי כל כך אהבה.
"עדי...." הוא אמר אחרי כמה דקות של שתיקה. היא עדיין יושבת.
עדיין מסתכלת עליו. "אני חולה עליך בתור ידידה שלי ובכלל לא
חשבתי עלינו בתור זוג כי אנחנו כמו אחים", ועדי הרגישה את כל
המילים שכולם אמרו לה, שידידים הכי טובים לא יכולים לסיים בתור
זוג, ושאם היא תעז לספר לו הם יתרחקו, שלא כדאי לה לזרוק את
הידידות הזו לזבל, כל המילים חזרו אליה ודקרו אותה בגב. כולם
ידעו כמה שהם קרובים, כולם היו עדים לאחווה שבינהם, וכשהיו
שואלים אותם אם הם חברים שניהם היו צוחקים ועונים "לא, אנחנו
אחים".
עדי כיסתה את פנייה בשערותיה הארוכות, משתדלת בכל כוחה שלא
לפרוץ בבכי. "זה לא אומר שאת זבל או משהו, או שלא איכפת לי
ממך. את מאוד מאוד מאוד חשובה לי." הוא אמר.
דמעה חמה זלגה מעינה השמאלית, החליקה במורד הלחי שלה והתנפצה
על הרצפה.
"אני רוצה רק שתזכור", היא אמרה, "שלא משנה מה יקרה, אני תמיד
פה, ואני תמיד אוהבת אותך."
שוב שתיקה. הפעם של קרוב ל-15 דקות.
"ומה את מצפה שיהיה עכשיו?"
"אמרתי לך כבר שאני לא מצפה לכלום", היא אמרה. "אבל אתה יודע
מה אני רוצה."
"שנהיה ביחד?" שאל. היא נדה בראשה לחיוב. "אבל אני יודעת שאין
שום מצב שזה יקרה, ובגלל זה אני לא מצפה לזה." "-ולמה אין
מצב?" הוא שאל.
"כי אתה לא אוהב אותי", היא אמרה, והוא שוב שתק. ועכשיו היא
כבר לא ניסתה לעצור את הדמעות.





10 דקות של שתיקה. עדי יושבת. יושבת ומסתכלת עליו, הדבר הכי
יפה שראתה בחיים שלה. היא מסתכלת עליו. הוא מסתכל על הארון, על
הלוח, על הרדיאטור, על הידיים שלו, על הכל חוץ ממנה. עדי יושבת
ומסתכלת עליו שותק, מתופף על הברכיים שלו עם ידיו, כובש את
ראשו בידיו. ולבסוף, עדי יושבת ומסתכלת על איך שהוא קם.
אוטומטית, היא נשאה את העיניים שלה אליו.
"אני לא יודע מה להגיד לך... עדיף שאני אלך עכשיו."
עדי ממשיכה להסתכל עליו. מבט שבור, עצוב.
"את בסדר עם זה?.." שאל בהיסוס.
לא, היא רצתה להגיד. היא לא רוצה שהוא ילך. היא רוצה שהוא
ישאר, ויחבק אותה, וינגב לה את הדמעות, ויגיד לה שהוא אוהב
אותה וינשק אותה ובחיים לא יעזוב. לא, היא רצתה להגיד, אבל
המילים בגדו בה. התקווה שלה מתה יחד איתה.
"ברור... איזו מין שאלה זאת." היא נשארה לשבת. הרגישה די לא
בנוח, כי למרות שהייתה נערה גבוהה מהרגיל, היה לה די קשה לשבת
ולהסתכל למעלה במעלה מאה שמונים ושש הסנטימטרים שלו. היא קמה
והסתכלה בעיניו הגדולות, מין גוון מדהים של ירוק, שמהווה ניגוד
יפהיפה לכל כך הרבה ריסים שחורים, ארוכים שהיו מעליהן.
היא לוותה אותו לדלת. הוא אמר שיתקשר אלייה כשיהיה לו מה
להגיד, דבר שמעולם לא קרה. שנייה לפני שהלך היא לפתה את ידו,
הסתכלה לו עמוק לתוך העיניים, ואמרה בקול חנוק מדמעות, "אתה
תזכור?" הוא החזיק בחזרה את ידה, דבר שהפתיע אותה, ואמר
"תמיד." רגע ארוך עבר ושניהם הביטו אחד לשני בעיניים, והדמעות
התחילו שוב למלא את העיניים העצובות שלה. פתאום הוא תפס את
כתפה וחיבק אותה חזק-חזק, והיא בתגובה התחילה לבכות לו ביידים.
כל כך הרבה פעמים שיחזרה לעצמה בראש את הרגע הזה, הרגע הכי
עצוב ומרגש וקשה בחיים שלה, רגע שנמשך כמה שניות או שבעצם דקה
ונמשך גם שבוע וחודשיים ובעצם נמשך גם כל החיים שלה.
"ואני אתגעגע אלייך... לא משנה איפה תהיי". היא המשיכה לבכות.


וככה הוא הלך. ישר כשנסגרה הדלת עדי רצה לחלון הגדול שבמרפסת
של האמבטייה ואחרי דקה של המתנה היא רואה אותו, התיק הכחול שלו
על כתפיו, עומד ליד החומה של תחנת הדלק ומתקשר לאבא שלו שיבוא
לאסוף אותו. אבל לא רק הוא הלך באותו יום. ולא רק התקווה שלה.
יחד איתם הלך גם עוד חלק ממנה: האושר שלה. כל כך מפתיע אבל כן
- גם לה היה קצת אושר, גרעין מזערי בתוך-תוכה שקיווה לפרוח
ולצמוח ולגדול יום אחד, אבל באותו יום נרצחה התקווה שלה יחד
איתה. היא ראתה את האושר קופץ ממנה ומרחף דרך החלון, החוצה,
כמו פייה קטנטנה בצבע ורוד וצהוב. והנה היא עפה, מרקדת לה
באוויר, החוצה, והנה היא כבר נקודה, קטנה, קטנטנה, ועכשיו כבר
לא רואים אותה.
"הוא הלך", עדי חושבת לעצמה.
עדי נושמת עמוק, חוזרת לחדר שלה. פגועה, מאוכזבת, שבורה,
עצובה, היא מתיישבת על המיטה, במקום שהוא ישב דקות ספורות
לפני כן. מנסה להריח אותו. מנסה לחוש במה שנשאר מחום גופו.
מנסה. ומגלה שהחושים שלה נעלמו עכשיו, כשהיא מתה.





יום שישי, סוף ינואר. השמש שזרחה בתחילת היום נעלמה כלא הייתה.
עננים אפורים מילאו את השמיים ונראה היה שגשם הולך לרדת בכל
רגע. עדי יושבת.
ובוכה.




נכתב ב-24 לינואר, 2003, בערך כשעתיים אחרי שכל זה קרה.
החיים יכולים להיות אכזריים למדי בכיתה ט'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה שואה זה לא
מצחיק, אבל
בדיחות על
אתיופים שמתים
מרעב כן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/03 8:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירת הים

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה