וינסנט שקד במחול טירוף כבכול יום על ציורו. הוא שינה צבעים
אלפי פעמים, החליף מברשת פעם בשבוע, אבל בסוף היום, כאשר הצבע
נזל על פניו בערבוביה מוזרה של זיעה ותשוקה, הוא הביט בחמת זעם
על יצירתו האחרונה וזרק אותה לאח הבוער.
שנים שוינסנט מצייר, ותמיד את אותו הציור. הוא קורא לציור
האישה מהשוק. הוא נזכר באותו יום שהכל התחיל. אתם מבינים,
וינסנט לא היה כה מתוסכל עד אותו יום. הוא היה אומן מוכר
שהתפרסם בציורי השמן שלו. הוא אהב ללכוד רגע בטבע ולהעביר את
עצמו, רגשותיו אל הרגע הזה ולצאת עם ציור הזוי מעט ועם זאת,
כן.
וינסנט היה מאמין אדוק. הוא בא ממשפחה קתולית. אביו של וינסנט
היה כומר, אחיו הצעיר היה פרח כמורה, וכמו שאתם מבינים, וינסנט
לא היה גאוות המשפחה.
הוא הפך לכבשה השחורה ברגע שזרקו אותו בכיתה י"א  מבית הספר
הקתולי של המחוז. וינסנט האמין באלוהים אבל הוא לא הסתדר
במסגרת הקשה שהונהגה בבית ספרו. הוא לא חשב שבית ספר של בנים
לבושים בחליפות זהות ומנוהלים על ידי דיקטטורים המדברים בשם
אלוהים, מביאים לאדון למעלה סיפוק. וינסנט חי בריחוק ממשפחתו.
הוא בא לסעודת חג לעיתים רחוקות ודיבר רק עם אימו. היה לה לב
זהב והוא לא רצה לצער אותה.
וינסנט הלך לכנסייה באותו יום ראשון כמנהגו כבכל בוקר ראשון.
הוא  אהב לשבת מאחורה רחוק ממסחריותה וזיופה של הנצרות וקרוב
לאהבה האין סופית של ישו. בתום התפילה הוא חזר הביתה, שוקד על
יצירתו הבאה. וינסנט עוד לא ידע שיצירה זאת בחיים לא תקום וכל
קיומה יהי בראשו. וינסנט עבר דרך השוק וראה אותה. עיניים
גדולות שמהם ניבט כל כך הרבה כאב, חכמה, אהבה, חמלה. שיערה
השחור נערם על כתפייה הבולטות, היא לא יצרה רעש או תזזית -
היא פשוט עמדה שם בין הדוכנים כאי של שקט בינות רוכלים רועשים.

וינסנט ראה אותה וחשב לעצמו שהיא היצור המושלם שראה מימיו. הוא
פסע לקראתה. בהליכתו אליה הוא כבר טווה לעצמו אלפי חלומות עם
ילדים ונכדים ובית קטן ליד פלג מים. הוא יכל לחוש את מגעה
הנעים על גופו הנוקשה והבודד. רגע לפני שניגש אליה ופצה את פיו
היא הסתובבה אליו וחייכה חיוך מלא שיניים לבנות. בחיוך היו
אהבה, תקווה. וינסנט ראה בה אור וחום הוא ראה כנות בעיניה הוא
ראה חלום. והוא ידע שהחלום קרוב להתגשם.
ואז נשמע פיצוץ. פיצוץ שפוגג את כל האשליה שוינסנט רצה בה כל
כך.
העשן היתמר מעלה מעלה  עד שערי השמים במעין מחאה אילמת על
העוול שנעשה לוינסנט. האי של השקט נעלם. וינסנט צפה בבעתה
במוכרי הדוכנים צועקים לאימותיהם, שאולי לא ראו שנים. הצרחות
והזעקות לא הגיעו לאוזניו של וינסנט. הוא שמע ריק. כל הוויתו
הייתה שקט. הוא היה אטום לסביבה כמעט ולא קלט את הזוועה
סביבו.
וינסנט ניגש לדבר היפה חסר השם שנח לו בין דוכני הירקות נטול
חיים. וינסנט ניסה להחיות אותה. הוא לא הצליח. האיברים שנקטעו
לא יחוברו יותר. החיים שהיו לא יחזרו.
ומאז כל יום כל היום וינסנט מנסה לשחזר את אותו היופי שראה
בשוק אותו יופי שסימל אהבה, חמלה, וכנות. יופי שוינסנט ראה בו
תקווה וחלום. וכל ערב הוא מבין מחדש שכל כשרונו ויכולתו לא
מצליחים לתפוס את האשליה שהוא רצה כל כך. ובכל ערב נשרפת לה
עוד יצירת מופת של אומן מתוסכל.