אבא שלי מת בשבת בעשר בבוקר.  את ההודעה קיבלתי בעשר וחצי, וזה
היה בדיוק לפני שיצאנו מהבית, מתי  כבר היה לבוש בפעם השלישית
שזה בהחלט יותר מידי גם לגבי ילד בן שנה וחצי  שכבר ער משש
בבוקר, התיק שלו היה מוכן,  אלון  היה מוכן, אני התעכבתי עוד
שניה לקחת את הפשטידה, הטלפון צילצל ולא עניתי כי כבר באמת לא
היה זמן אבל לא התאפקתי והקשבתי להודעה, זו היתה אמא שלי שפתחה
ב "Listen Karen " ואני כבר ידעתי ששום דבר טוב לא הולך לצאת
מזה, אז הרמתי את השפופרת ושאלתי "מה", ואז היא אמרה לי "את
שומעת:
They just called me from the house it is your   father, I am
afraid he is dead
ואני חשבתי איך הוא תמיד הורס לי את כל התוכניות שלי, וגם
חשבתי שאיזה מזל מחורבן יש לו למות דווקא  עכשיו, שסוף - סוף
שמנו אותו במקום אנושי, וחשבתי איך לפני פחות מחודש אמרתי לאמא
שלי שאולי בזכות זה שהוא שם אז אולי יסלחו לה על כמה מהחטאים
שלה, אבל האמת שלא התכונתי לזה, לא באמת, אני בטוח לא אסלח לה
על שום דבר. אמרתי לה "אוקי אנחנו באים", והיא אמרה
there is no need. It is"
" Saturday today, and there is nothing to do until tomorrow
"טוב אז אני כבר אבוא מחר, מתי הלוויה"?
"צריך ללכת לבית הקברות לסכם סופית את כל הפרטים, הלוויה לא
יכולה להיות מחר - כי נעמי  צריכה להגיע -  ולא בטוח שהיא
תספיק עד מחר -  אז זה יהיה רק ביום שני, תבואי מחר בבוקר תהיי
כאן בשבע" .
הנה היא מתחילה: "שבע", באותה מידה היא יכלה להגיד גם "שלוש"
או "שתיים" או "ארבע". נזכרתי בפעם ההיא כשהם נסעו לחו"ל, ואני
נבחרתי להיות הנהגת שלהם לשדה וגם השמרטפית של החתול, הטיסה
היתה אמורה לצאת מבן גוריון בשעה תשע ושלושים בבוקר, הם עברו
דרכי בשעה חמש וחצי בבוקר,  בבן גוריון הינו כבר בעשרה לשש,
כדי שהיא תספיק לעשות קניות - זו כבר הייתה הנסיעה השלישית
שלהם באותה שנה, אבא שלי גם הכריח אותי לישון בדירה שלהם, כדי
שיהיה מי שיתן אוכל לחתול, עשרה  לילות ישנתי שם וכל בוקר הוא
התקשר לבדוק. שנאתי את החתול הזה.

"אבא שלי מת" אמרתי לאלון, לא ירדו לי דמעות, "סוף סוף הוא מת"

"אני מצטער" אלון ליטף את ראשי כמו שמלטפים ילדה קטנה, "אני
אוהבת אותך" חייכתי אליו.

התקשרתי לרוי  ללונדון -  כשמזכירים את השם שלו לידה יש
התעלמות מוחלטת כאילו דבר לא נאמר, כאילו אויר, חשבתי שאיזה
מזל שגם נעמי גרה בחו"ל אחרת שום דבר בעולם הזה לא היה מצליח
לדחות את הלוויה הזו.  ואז באה ההכרה מדויקת עד כאב, חדה,
מבהיקה כמו קרני השמש של ימי החופש השורפות את היום  ונשברות
לתוך  ימה העכור של העיר שלי, אמיתית כמו שרק הבנה שצפה בראשנו
בלי חשיבה מוקדמת, בלי למידה, בלי חקירה, יכולה להיות. מעכשיו,
מעוד חודש, ממתי שהוא בימים הקרובים: גם אני כמוהו, אויר, לא
קיימת כאילו מעולם לא הייתי.

"בוקר טוב"
"איך ידעת לענות בעברית"?
"שבת שמונה וחצי בבוקר, חשבתי שזו בטח שיחה מהארץ"
"טוב אז זה אבא"
"הוא מת"?
"כן"
"מתי"?
"היא הרגע התקשרה אלי, היא אומרת שהם אמרו לה עשר בבוקר, זה לא
שהיא היתה לידו, או משהו, התקשרו אליה מן המוסד, יכול להיות
שהוא בכלל מת באמצע הלילה ורק הבוקר גילו את זה. ארבעה ילדים,
שתי נשים, שני חתנים, כלה אחת, שבעה נכדים,  ותראה אותו מת כמו
כלב לבד"
"יכלת לשבת לידו כל לילה אם רצית, מתי הלוויה"?
"נעמי בבלגיה, אז היא דוחה את זה ליום שני"
"כן, אם זה הייתי אני היא בטח הייתה עושה את זה כבר היום
בלילה"
"כן"
"אני אתקשר כשאגיע לארץ, התקשרת לעוד מישהו"?
"לא, רק אליך, אני גם לא מתכוונת להתקשר, בכלל אנחנו בדרך
החוצה"

"את עוד רוצה ללכת"?  אלון  מחזיק את מתי  על הידיים
"כן, נלך אין סיבה שלא"

בבוקר ירד גשם, התעוררתי מוקדם, מכונית נוסעת השפריצה מים
מלוכלכים  לעבר המדרכה. רבע שעה של גשם והעיר הזאת מוצפת,
חשבתי כשהצלחתי לברוח אחורנית בשניה האחרונה,  השעה הייתה שש
וארבעים בבוקר.
הייתי אצלה בשבע.
"You are here! I'm just making myself a cup of coffee, to
make one also for you"?
השעה שבע בבוקר, יש לי תינוק בן שנה וחצי שלא הולך, לא הולך
ולא עומד,  אבא שלי מת, והאישה הזאת עומדת מולי בחלוק הזה שלה
המהוה, כאילו מאז ומתמיד הייתי שם מולה, כאילו מעולם לא ברחתי,
ושואלת אותי אם להכין לי כוס קפה. (הפעם האחרונה כשהיא הציעה
להכין לי קפה,הייתה  כשנשלחנו לחדרים האטומים. אצלנו בבית לא
היה חדר אטום, לא היה נייר דבק, המסכות היו זרוקות היכן שהוא
מתחת למיטה - היה קפה).
אלון כבר אתמול אמר לי  "אל תהיי שם כל-כך מוקדם, בשבע בבוקר
הכל סגור, אין עם מי לדבר, זה יהיה סתם, סתם שעה את והיא וזהו,
זה לא בריא לך, אל תלכי"

ואני פתייה שכמותי, לא מוותרת, עדיין  חולמת, עדיין הוזה, איך
אני והיא שותות ביחד קפה של בוקר, מדברות. היא תשאל אותי דבר
ראשון "מה עם יונתן"? היא תגיד לי שהיא ביררה, ויש את המומחה
הזה שנחשב לטוב  ביותר בתחום, היא תגיד לי "קבעתי לכם תור"
(היא תדע שהילד לא הולך, לא הולך ולא עומד) היא תשאל אותי מה
שלומי ואיך בעבודה, "את ואלון (היא תדע את שמו), אתם מסתדרים?
איך זה להיות אמא"? היא תיתן לי עצות קטנות, היא תגיד לי "אולי
נלך לקניות ביחד" או "בואי נקבע לך תור אצל ז'קלין, אני
מזמינה".

"אני כבר אכין לעצמי, תתכונני אני לא רוצה לאחר"  
"הו, לא נאחר בטוח, זה נפתח בשמונה הבית קברות, את יודעת זה
בדיוק שתי דקות להגיע"
"אני יודעת, אני יודעת שזה שתי דקות להגיע, למה ביקשת שאני
אגיע כל כך מוקדם" ?
(בלב אני מתפללת: אלוהים תעשה שהיא תגיד משהו כמו, "רציתי
להראות לך את זה"
ותראה לי איזו תמונה ישנה שלי איתה ועם אבא, או תוציא מתוך
עטיפות מקומטות סיכת זהב עתיקה משובצת אבנים -  תכשיט  שרק
ההתבוננות בו תגרום לי להריח את הריח המיוחד של הקציצות שסבתא
שלי הייתה מכינה במיוחד בשבילי באותם פעמים נדירות שבאנו - ואז
היא תגיד "את יודעת, זה היה של הסבתא. יהושע ביקש שאני אתן את
זה לך"). התפילה שלי לא נשמעת, התשובה שלה ידועה לי, היא ידועה
לי כבר מאתמול:
"מה הבעיה ? לא רציתי שתאחרי אני רוצה שנהיה שם ראשונות"
אני מכינה לי קפה. לוקח לי רגע למצוא את הארון הנכון. מעולם לא
גרתי בדירה הזאת, הם עברו לכאן כשהייתי חיילת, חיילת בבסיס
רחוק, "הכי רחוק שאפשר" ביקשתי.
אני מרתיחה מים בקומקום, הקומקום שעומד על השיש, אותו הקומקום
שממנו החתול שותה, אינני מצליחה לשתות את הקפה, הוא מגעיל אותי
.....

הפלאפון שלי מצלצל "היי" אני עונה יודעת שזה אלון, א-לון
א-לון  איך זכיתי באושר הזה,
"היי, מה נשמע"?
"טוב"
"אתה מסתדר? מתי שותה את הבקבוק עם החלב שהכנתי לו"?
"כן, מתי בסדר, מה את עושה"?
"כלום, היא מתלבשת, הגעתי מוקדם מדי. נצא מהבית רק קרוב
לשמונה"
אלון לעולם לא יגיד "אמרתי לך". "את בסדר" ? הוא שואל אותי
בדאגה כנה, באהבה,
"אני בסדר" אני עונה.
היא מוכנה. היא מתיישבת מולי עם הקפה, היא אוכלת פריכית אורז
עם ריבה, היא רזה
מאוד, רזה מדי, פניה מתוחות כמו מסכת גומי מעוותת - תוצאה של
שלושה ניתוחים בחמש שנים, מה שלא מונע ממנה לספר לכל מי שמוכן
לשמוע שאין לה כסף לקניות במכולת ובעצם רק בקושי היא גומרת את
החודש.   "את עדין בדיאטה"? אני שואלת יותר מתוך ניסיון למצוא
נושא לשיחה מאשר התעניינות אמיתית, אני יודעת שהיא עדין
בדיאטה, היא תמיד בדיאטה, היא רזה מדי, "הלוואי והיתה מרעיבה
עצמה למוות" אני חושבת, ויודעת שאין שום סיכוי שמשהו אפילו
דומה יקרה, על עצמה היא שומרת היטב.

היא לא עונה היא בעניין אחר לגמרי. "את שומעת"  היא אומרת "את
שומעת את לא תאמיני, אורי "
"מי"
"אורי מכפר-סבא, הבן דוד של יהושע, נו ההוא"
"כן" אני עונה יודעת במעומם במי מדובר
"לא שמעת" ?
"לא שמעתי מה"?
"הוא עזב את אשתו, הוא חי עם ילדה בת עשרים ושמונה, יש להם
ילד, אורה תמיד הייתה אומרת לי 'אורי בשום אופן לא ידריך
קבוצות, אורי תמיד יחזור הביתה לישון', עכשיו הוא לא חוזר
בכלל". האושר על פניה הוא אמיתי. "בת עשרים ושמונה זה לא ממש
ילדה" אני עונה לה. "בואי נלך, עד שנגיע  כבר יהיה שמונה". "מה
את ממהרת? יש עוד:  הילדים לא מדברים איתו, ויש שם מריבות על
כספים. כל כפר-סבא מדברת על זה".  אני מתבוננת בה נזכרת "...כל
ההורים בגן מדברים עליך, אף אחד, את שומעת אף אחד,לא מוכן
לעשות איתך יום הולדת. הייתי חייבת להתחנן לטובה שתצרף
אותך...". אני ילדה בת ארבע הולכת לגן וכל מה שאני חושבת עליו
זה, ההורים שמדברים עלי, וילדים שלא רוצים לעשות איתי יום
הולדת. הייתי בת ארבע, האמנתי לה. בבית-ספר בשנים הראשונות "כל
בית-ספר" דיבר עלי, בתיכון "כל העיר" דיברה עלי.

שנים מאוחר יותר, ממררת בבכי בחדר שהפך למקום הממשי היחיד
עבורי, הייתה המלאכית שלי אומרת לי בשקט, בחיוך, את מה שכל-כך
ברור "את יודעת, אנשים הכי הרבה אוהבים לדבר על עצמם, על אחרים
הם מדברים הרבה הרבה פחות, אם בכלל".

"את נשמעת די מרוצה מהסיפור הזה"
"בטח שאני מרוצה, הייתי מתה לראות את אורה, הייתי ניגשת
במיוחד לומר לה שלום" "אורה זו אישתו מן הסתם"
"לשעבר, אישתו לשעבר, היא זורחת"

אני מנסה לראות אותו,  את אבא שלי, הגדול, הנערץ, היפה, ואינני
מצליחה. חמש שנים הוא גסס, כל יום היה נורא מהקודם. חמש שנים
שלמות. חמש שנים בהם התחתנתי, ילדתי, בעיקר התנתקתי. מי מהם
אמר: "את, את לעולם לא תתחתני - מי ירצה אותך".

מכל האנשים שבעולם אני מוצאת את עצמי מלווה אותה בסידורים של
לוויה. מכל  האנשים שבעולם כמה אנשים מדברים איתה? אני שואלת
את עצמי שאלות ולא עונה, זה לא חשוב. בירוקרטיה של סידורי
לוויה, אחרי תשלום מכובד מובטחת לה חלקת קבר מעליו. (ככה הם
קוברים היום, בערמות) אבא שלי מסכן, אפילו במותו אינו יכול
להימלט ממנה, היא תסגור עליו לעולמים.

לוויה - בת מבלגיה, בן מלונדון, אישה ראשונה מרמת-גן, שתי
מאהבות מגרמניה (מי הודיע להן ? נראה שהן מכירות אחת את השניה,
למה נשאר איתה ?  - היו לו כל כך הרבה אפשרויות אחרות) יפות,
בשלות, מדיפות ריחות של עיר גדולה, של שלג, של שדות תעופה.

חבורת  הפנסיונרים של אגד - גברים בחולצות כחולות - אני נעמדת
לידם. לקרבה הזאת,
יש ריח של מרחבים, של טיולים, של קיץ.

אני לא בוכה, אני מאושרת. העינוי נגמר, לא עוד ימי שישי דחוסים
בביקורים מייאשים בחללים סגורים, אין טיפת אויר, חלל מלא
באנשים זקנים חולים, מעוותים, בריחות של גוף, של אקונמיקה, של
מאכלים דייסתים, וכל יום שישי הדיאלוג הבלתי נמנע, אותו הנוהל,
אותו הטון, אותן הדמעות רק המילים משתנות.

"למה אבא לא שתה"?
"בודאי שהוא שתה"
"הוא גמר כעת שבע כוסות של מים, אדם שאינו צמא לא שותה שבע
כוסות של מים"
"למה הוא לבוש בבגדים האלו ? תראי, המכנסים האלו הם נופלים
ממנו" אני שואלת את המטפלת הרוסיה, הכעוסה, "זה מה שאמא
הביאה", אני שותקת, אני יודעת שזה נכון. אני מתבוננת בו, לבוש
בלויי סחבות, מכנסי טריניג ללא גומי, חולצת טריקו מוכתמת,
קרועה בצווארון.
הגבר הזה -  שהביא מבשלת כשהיא הודיעה שהיא לא משרתת של אף אחד
(אני הייתי בת שש), הגבר הזה - שכל ליל סדר וכל ראש שנה היה
מזמין לנו מקומות במלונות פאר, רק שלא תתאמץ, שלא תתרגז, שלא
תצרח (ובכל זאת בכל חג, כמו שעון הם חזרו - הצעקות, הדמעות,
הכלים הנשברים, אינני זוכרת ערב חג שלא היה כזה), הגבר הזה
שקנה לה יהלומים וכשהיהלומים לא הספיקו לה, קנה לה דירות, הגבר
הזה  -  אבא שלי, החולה
כל-כך, לבוש כעת בבגדים קרועים, גדולים, מלוכלכים, בסנדלים
תנכיות ישנות, שרצועות העור החומות מחוברות עם סיכות בטחון
שנפתחות כל הזמן. "במילא הוא לא הולך" היא מתרצת.

והיה אותו יום שישי שבו הדמעות שעולות תמיד, התייבשו, ונשאר רק
ייאוש, "למה אבא לא נקי"? הרוסיה אינה עונה לי היא שותקת, אני
ניגשת לחדרון המנהל. "אבא לא נקי, החיתול שלו מטונף, למה"?
"זו אמא שלך, היא טוענת שאנחנו גונבים ממנה חיתולים היא לא
מרשה לנו להשתמש ביותר מחיתול אחד ליום"  
"והפתרון הוא להעניש את אבא, לתת לו להסתובב ככה"?
פעם מזמן הוא פתח את הבית הזה, עם כוונות טובות, עם רצון אמיתי
לעזור. השנים, הבירוקרטיה, הלקוחות עשו אותו כזה. "את יודעת
שלא, היה כאן לחץ, מיד נדאג לו אבל חייבים לפתור את עניין
החיתולים"
"אני אממן את החיתולים" אני עונה. קשה לי לנשום, אין לי אויר.

והלילות שבהם החום של אבא היה עולה, ומהמוסד היו מתקשרים
שחייבים לקחת אותו לבית חולים. הם לא העזו לקרוא לאמבולנס בלי
אישור שלה והיא מעולם לא אישרה.
פעם אחת ליויתי אותה במסע כזה. אבא שלי שלא יכול ללכת, שלא
יכול לעשות כלום, היא דוחפת אותו לרכב שלה הפרטי, מתעלמת
מהגניחות שלו , מתעלמת מן הדמעות ששטפו את הפנים שלו ("זה
הדלקות שלו בעניים" היא פוטרת את העניין ברוגז),
מתעלמת מהפצעים ברגלים שלו שנפתחים ושותתים דם (היא שמה על
המושב מאחור,
מגבת ישנה), וככה נסענו לבית החולים "אמבולנס פרטי עולה שש
מאות שקלים, את לא באמת חושבת שאני אוציא את הסכום הזה" היא
צווחה. אינני יודעת מה קרה בשאר הפעמים, סירבתי  להשתתף בעינוי
הזה.

הלוויה נגמרת, חשוך בחוץ, אלו ימים אחרונים של גשם. מצד אחד של
בית הקברות נמצא בית הספר היסודי שלי, מן הצד השני שאריות של
פרדס ננטש, משב רוח קרה מביא ריח הדרים נרקבים. אלון מחבק אותי
חזק, "בואי נלך מכאן". אנחנו חוזרים לעיר, לאורות, אנחנו
חוזרים הביתה לחום, לאור, לצעצועים המפוזרים בכל הבית כמו
יצירת אומנות צבעונית.
אנחנו חוזרים למתי .
בלילה, תשושים מיום ארוך, מתבוננים בילד הזה שלנו שעדין ער
("הוא מחכה לנו" אני חושבת ברוגע) המרוכז כל כולו ברכבת פלסטיק
מבריקה. רגע אחד לפני שאנחנו קמים, לרחוץ, להאכיל, להשכיב, רגע
אחד לפני, מתי מחייך אלי הוא מחזיק את הרכבת בידיו הקטנות,
נאחז בשולחן שלידו, נעמד על רגליו הקטנות "אמא קחי" הוא מושיט
לי את רכבת הפלסטיק הזוהרת ומדדה צעדים ראשונים לעברי.
אני בוכה.