לפעמים אני חושב שאין לי מזל. בעצם אני לא חושב. אני בטוח. אף
פעם לא זכיתי בהגרלה. זאת אומרת, זכיתי פעם אחת, אבל ברמאות -
אז לא סופרים את זה. אף פעם גם לא יצא לי להנות ממה שאני עושה.
זה סוג של מזל, לא?
הייתי אמור להיות בשבוע הבא ביוון, לאכול דגים על החוף, לבלות
בסתלבט עד תחילת הסמסטר הבא. אבל אין לי מזל אני. אני תקוע
כאן, לומד למועדי ב'. שגם את זה אני לא מצליח לעשות, כי אני
עצלן. בעצם - אני לא עצלן, פשוט אין לי כוח רצון. אני לא מסוגל
להתעמת עם עצמי. היום בערב ישבתי מול המחשב, והבאתי תפוח צהוב
ועסיסי מהמטבח, עם סכין. חתכתי חתיכה מהתפוח, אבל לקליפה היה
טעם מגעיל. אז קילפתי אותו עם הסכין. עדיין, היה לו טעם משונה.
בבית כשאני אוכל תפוח, יש לו טעם נפלא. גם לבננות. אבל כשאני
בדירה שלי? לכל מה שאני אוכל - אין טעם. הכי מוזר זה כשאני
מביא אוכל מהבית, שרק אתמול אמא הכינה. אני לא מבין את זה, אבל
האוכל פשוט מאבד מהטעם שלו. ואני מוצא את עצמי אוכל סתם, כדי
להיות שבע, ולא מנסה לחפש את הטעם הביתי שהיה שם. אולי גם עלי
זה השפיע? מאז שאני פה - אין לי טעם לחיים. אשכרה, כאילו - אני
מנסה ללמוד ולא מצליח. גם אם אני אקלף את הקליפה שלי, האדישות,
החלק הזה בי שלא מצליח להילחם בעצמי, להכריח את עצמי לשבת
ללמוד, אולי אז הטעם ישתפר במעט?
זה כמו שיש לי גוף מוצק וחטוב. אני אוהב אותו נורא ושומר עליו.
אבל אם יש משהו שאני שונא בגוף שלי זה את מעטה השומן שמכסה
ומסתיר את הגוף החטוב שלי מעייני הציבור.
זה הכל עניין של השקפה, כי כשהורדתי 12 ק"ג ממשקלי, עדיין
הייתי מעל לטווח הרצוי, אפילו לא הגעתי לאמצע הדרך. בעצם כן
הגעתי לאמצע, אבל אז הגוף שלי בגד בי - והוא נתקע. פשוט נתקע.
לא רוצה לזוז עוד מיליגרם אחד!
וזה טיפשי - למה? כי אם הייתי עכשיו ביוון על החוף, אוכל דגים
ומשכשך את רגלי במים הקרים, זה לא היה עוזר לי לרדת במשקל.
הייתי אומר: "זה פיצוי - זה בסדר - מותר - כמה פעמים אתה כבר
ביוון?"
ואז חוזרים הביתה, לשגרה של לימודים, ושוב, מחכה לחופש. בשביל
להוריד במשקל, ולאכול דגים ביוון. אולי איזו פיצה באיטליה.
ובדרך, במטוס, אני אוכל תפוח, אך מכיוון שזה לא יהיה בבית,
לפתוח יהיה טעם מגעיל, ואני ארצה לקלף אותו -אבל לא יהיה לי
סכין, כי זה מטוס, ובגלל המצב הבטחוני, אין סכינים במטוס. אז
אני אצטרך לאכול את זה כמו שזה. ככה החיים. כמו תפוח לא מקולף.
הוא אומנם שטוף ויפה מבחוץ, אבל לא מקולף. מריר, רטוב ומלא
הפתעות.
מכל צד שלא תטעם אותו, יהיה לו אותו טעם.
ויש תפוחים ירוקים וחמוצים, ויש כאלה מזהב מתוקים, ויש את
האדומים והבישניים. יש כאלה שרק עושים קולות של תפוח, והם לא
באמת תפוחים. ויש סתומים כאלה, מסכנים, תפוחי אדמה, שהם ממש
מכוערים וגדלים מתחת לאדמה, כי ככה מגיע להם.
ולחשוב שאני הייתי צריך להיות ביוון עכשיו, לאכול דגים, לברוח
מכאן. לשבת עם הבעל בית של הטברנה, איזה פאפא-כרסטוס אחד,שיספר
לי על ילדותו במזח, והבן שלו ינגן על בוזוקי שירים עצובים על
בחורות.
ואני נשארתי כאן, מוחה את הדמעה, מסתכל קדימה, ומקלף עוד תפוח
אחד, בשביל הנשמה...