ישנם שני אנשים שאני הכי אוהב בעולם-אמא וליה אחותי הקטנה. הן
הכי אוהבות אותי בעולם - כל יום הן באות לבקרני בבית החולים
המקומי ומביאות איתן מנת מזון זעומה, לפעמים מהמשלוחים שמגיעים
מאמריקה, יושבות ומלטפות את פניי הצנומות והחיוורות. הרופא
שבודק אותי גם הוא מאוד נחמד, אפילו שיש לו תמיד פנים זועפות
משהו והוא מסתכל על אמא במבט שלא משתמע לשתי פנים -
מצבי מחמיר.

ככה זה כשאתה גר במקום כה נידח, מבודד וסגור מהעולם שבחוץ. הרי
לא ציפיתי שבתנאים הגרועים הללו אני אבריא מהר...או בכלל.
אני מתגעגע לאבא היקר שלי, למרות שתמיד היה צועק. בסוף גם הוא
נשלח עם כולם, אני חושב שלמחנה כפייה - כמו כולם.
הוא תמיד רצה להיות חייל, אבל לא בצבאו של השליט הזה, לא במקום
ולא בזמן הזה. הוא לא היה נותן שאקבל אינפוזיה מבקבוק בירה ריק
וזריקות ממזרק משומש - זה מה שאמא אומרת שהחמיר את מחלתי.

אני גם מתגעגע לבית הקטן שלנו שלמרות שגם אחותה של אמא ומשפחתה
גרים שם, זה מקום חמים ונעים של אמא שעולה על כל ריחות הביוב
והצחנה שעולים מכל עבר.

משעמם לי פה נורא אבל סבא הזקן יושב לידי רוב הזמן והוא מלמד
אותי שחמט מאולתר, מאבנים שמצא ולוח עץ שצייר עליו לוח משחק.
הוא גם מספר לי סיפורים. סיפורים חדשים ועתיקים, אבל בכל פעם
שהחיילים מתקרבים, הוא משתתק. הוא מפחד שיעצרו אותו. לא ממש
ברור לי למה.
לפני זמן מה סיפר לי על מלחמה שהייתה לפני 50 שנה. על שהרגו
אנשים בגלל הלאום שלהם, שכלאו אותם ושלחו אותם למחנות (נשמע
כמו המחנה ששלחו את אבא אליו) וגרמו להם לתנאים קשים כמעט כמו
שלנו. רק שאצלנו זה מצב קבוע לכל החיים ואצלם זה נמשך רק שש
שנים. אולי גם אנחנו נושמד בסוף כמוהם.
את התקווה שלי כבר איבדתי, אפילו שאני רק בן 15 כנראה העובדה
שאני נראה כמו בן 8 גורמת לי לרצות לחזור להיות כה תמים.

אני זוכר ששאלתי את סבא לפני כמה ימים, כשהחיילים נכנסו, למה
אף אחד לא עושה כנגד זה כלום, למה אמריקה ששולחת לנו אוכל לא
עושה כלום, למה אז אף אחד לא עשה כלום.
הוא ענה:
"גרמניה או קוריאה, יהודים או אזורים מוזנחים בארץ נידחת,
ההיסטוריה חוזרת ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא רוצה לשמוע או
לראות מה שלא נעים, מה שמבייש. מלחמת הקיום חזקה ממך, חזקה
ממני ומי שצריך לשרוד-ישרוד."

ואחר נדם וקול נשימותיו הכבדות פסק.