פגשתי אותה באי יווני זניח.
היא עמדה בפתחה של חנות לחולצות-תיירים
וחייכה. "תיכנסי, יש חולצות של אקרופוליס במבצע."
וחייכה. "בוסניה", היא אמרה בפשטות.
"עכשיו הכל בסדר. הצלחתי להבריח את אחי הקטן ואת אמא."
וחייכה. "יש עבודה, והאויר שקט."

חיכיתי, ותשע שנים עברו, אקרופוליס במחיר מלא - בליבי:
גבעה גדולה עם ריח של זעתר
וזיעה של אלים. יש משהו נכון בריבוי עמודים,
וזה - דמיונם לצלעות אדם, המשמשות כידוע למטרה דומה.
עכשיו, כשעמודי מקדשים וצלעות אדם נזרקים לזבל כדג אכול,
אני פוחדת להתעורר ולראות את החיוך שלה בראי.

אני יודעת: יהיה טוב, יהיה אויר שקט. יש לי כשרון לשפות,
תמיד אפשר להיות מוכר פרחים פקיסטני,
וזה בטח לא קשה לנהוג במונית
בעיר עם רכבת תחתית. אפשר לעבוד בתור עוזרת המגלגל הראשי
בקופי שופ. בעצם, עם חוש אסתטי מפותח כמו שלי
אוכל להיות אמן הומו מוערך מאוד, או מעצבת אופנת רחוב.
באיחוד האירופי יש מקום לכולם, ראשי ערים יוזמים
פרויקטים של תמיכה באמנים. עד שאלמד את השפה לעומק,
אוכל לעשות תיאטרון תנועה. ובכל מקרה, אני תמיד יכולה
להיות אמנית מיצגים באמת מצוינת,
לעשן עם גלריסטיות אדומות צעיף
ולהשוויץ במבטא הכי אקזוטי בעיר.
הבדידות לא תהרוג אותי, כי אוכל
להסתובב בפאבים של רדיקלים,
להתרועע עם משכילי היבשת,
אינעל רבאק, אשת העולם הגדול.
תמיד אוכל להיות נהג מונית פקיסטני
או מגלגלת להומו הראשי, או גלריסטית רחוב.
ואם לא אוכל לתפוס את זרועה של מכורת הבננות
רגע לפני שתחליק על הקליפות של עצמה,
אם לא אוכל לאסוף את צלעות המקדש
רגע לפני שתשמשנה מזון לחתול,
אם לא אריח את ריח הזעתר -
על פני תצמחנה עיני הצעירה הבוסנית
שפגשתי באי יווני זניח,
מוקפת בהדפסים של עמודי הפרתנון, של ראש אתינה,
ושל מסיכת השחקן הטראגי.