הכל התחיל כשהייתי קטן, נראה לי בגיל 4 וחצי בערך. התחלתי
לחלות על ימין ועל שמאל. פעם זה גרון, פעם זה ריאות, פעם זה
בטן ופעם זה עיניים. בית החולים עבורי היה לי בית שני, ולא רק
בגלל שזהו מקום עבודתה של אמי.
עד כמה שזה אבסורד, אני מתגעגע לתקופה הזאת. שנים שבהן הייתי
חולה והרגשתי נהדר. תמיד אמרו לי "זה לא אתה", "זה יעבור"
ודברים כאלה... נראה היה שהכל יהיה בסדר. ככה זה בגיל הזה.
חלפו שלוש שנים ונהייתי גדול. הורי החליטו שאני חולה מדי,
ושילחו אותי לניתוח להסרת השקדים. הם אמרו שהם חולים מדי
ושצריך להיפטר מהם. מאוד אהבתי לאכול דברים רכים, ושיכינו לי
אותם. מיץ גזר מסבתא, רסק תפוחים מאימא, וגלידה שאני הכי אוהב
שאבא קנה לי.
כיתה א'. התרגשות. החיים עומדים להשתנות. דניאל בורח. יאיר
חותך. אבא . אימא . וזהו. עופר נעלם.
חלום רע - אפילפסיה, מחלת הנפילה. הם גילו עוד משהו, אבל עכשיו
זה עם המוח. הם נותנים לי כדורים. רק לא כדורים... דופקים
אותי, כל יום, חמש פעמים ביום. דופקים אותי. דופקים לי את
המוח. אסוציאציות. זה לא טוב היום. היגיון. קור רוח. חשוב
לפני. חשוב שלא-כן - תיפול. הם משלחים אותי לזמיר שורר. אחד עם
"ד" ו-"ר" לפני השם. ואל עוד אחת כזאת, אבל קצת שונה. הוא נשאר
איתי עד היום - עשר שנים לאחר מכן. אבל לא היא. היא ברחה. ידעה
או לא ידעה. שאלה מה שלומי והלכה. בדיוק כמו אבא ואימא. כן, זה
דפוק אצלנו. אימא דואגת למחלות. אבא דואג שאתקלח. אבל אף אחד
לא דואג לי. אף אחד לא קונה לי גלידה, אף אחד לא מכין לי רסק.
לא ההורים, לא החברים שכבר מזמן לא כאן.
אבל זה בסדר, אבא. תלך. תצעק. אני אסתדר. אל תחבק. לא, לא. אני
כבר רגיל לאוויר. אני אסתדר. אני אסתדר יחד עם הסריטה הארוכה
שיש לי בלב.