וילדה אחת בוכה,
מכווצת.
בין פיות ושדונים,
צלילי היער כבר לא מרגיעים,
והחושך גובר לו
לאט.
שברי חלומות, משמשים כמראות לרגע
חושפים ילדה שהיא הרחק מלהיות
אותו חלום.
דמעות זורמות
מציירות עם הרוח נשיקות על לחייה.
מרמלדות צבעוניות
וקרוסלה ישנה מסתובבת
צליל צורם חורק של ילדות
שאיננה
תמימות שעודנה
קופצת בשיר ילדותי מסביב.
חיוך שדוני נרקם לו לרגע,
מסך התיאטרון נסגר.
הרוח מתגברת וקרעי תמונות עפים מסביבה
חגים באוויר במעגל מטורף.
היא רואה אבל לא מסתכלת
פוחדת מתוך הבפנים.
מתוך החושך היא שרה בשקט
פזמון ישן שלימדו אותה אז
על ארץ אחרת דובים וסודות
קסמים שהזמן לקח הרחק ממנה.
היא שרה ושרה
לא רוצה להפסיק
לא מסוגלת,
אם תנוח המנגינה, יאבד הזיכרון
אותו חיבוק קצר של רגע
אותם אדי נשימה
לילה וקר לה, כמו אז.
והיא כבר לא זוכרת, לא רוצה לגעת
לא רוצה לדעת,
לא רוצה
לא


רוצה


בתוך כל זה היא תמצא שוב בבוקר
פחד גדול ואמת חשופה.
וילדה אחת,
קצת פחות מכווצת,
ניצבת מול רוח
דמעות
שכחה.