"הוא יהיה בסדר" אמר קול גברי וסמכותי, "הוא עבר שבץ נוסף,
אבל הסימנים שלו חזרו למצב הנורמאלי. אני מבקש ממך לא ללחוץ
עליו, אל תראי לו יותר מידי רגשות זה יכול לערער אותו שוב"
הוסיף הקול ואחריו נשמע קול אישה בוכה. "גברת נאביוס, הכל יהיה
בסדר הוא יחלים" אמר הקול הגברי. נאביוס, זה שם המשפחה שלי,
יכול להיות שזו אפרת?, מי זה הקול הזה שמנחם את החברה שלי!,
אני חייב לפתוח עיניים, אני חייב לקום...
"הוא פוקח עיניים, אמא" קולה של ילדה קטנה אמר, "בואי שרית,
נשאיר את אמא ואבא לבד" אמר קול אחר... אמא אבא?, על מה הם
מדברים?
מסיט על מבטי הצידה ורואה שני ילדים יוצאים מהחדר, ואז לאל תוך
חלון ראיתי נכנסת גברת צעירה, עם עיינים עייפות וגוף רועד,
ואדם גבוה בחלוק לבן, כנראה רופא.
"איך אתה מרגיש אדון נאביוס?" שאל הרופא בקולו הסמכותי, "לא
יודע" עניתי בקול תמהה "גילי, חמודי...כל כך דאגתי" אמרה הגברת
הצעירה והתקרבה לחבק אותי, "מי את?, איפה אני? מה קורה פה?
איפה אפרת?" שאלתי במהירות הבזק לא מבין מדוע היא מחבקת אותי,
ובוכה על כתפי. "גיל עברת תאונת דרכים לפני יומיים, נפגעת קשה,
מאז התעוררת והתעלפת לסרוגין" ענה הרופא. "גילי אתה לא זוכר
כלום?" שאלה דנית בקול חנוק מדמעות, ואני לא מבין מה ואיפה
עונה בקול קר "כל מה שאני זוכר זה שנרדמתי ליד אפרת". "אתה לא
זוכר אותי, דנית אישתך" היא צעקה והראת לי את ידה כעדות
לנישאין. "דנית אני חושב שאנחנו צריכים לתת לגיל זמן לנוח"
הרופא אמר ואחז בה בכתפייה ועזר לה לצאת מהחדר.
לבדי במיטה, מרותק למיטה. יש לי אישה וילדים?, אבל מה עם אפרת
היא לא הייתה רק חלום, אני זוכר כל כך בבירור את פנייה ואת
שיערה הרך. איך הגעתי לבית חולים?, אולי באמת הכל היה חלום
בזמן שהייתי מעולף?...
בעודי מנסה להבין מה זה פה ומה זה שם הדלת נפתחת, וילדה קטנה
רצה פנימה. "אבא אבא" היא צועקת וקופצת על המיטה, היא מנסה
לחבק אותי ואני מרגיש את דימעותיה על ליחיי, אבל דנית הגיעה
פנימה בריצה ותפסה את הילדה "שרית את צריכה לתת לאבא לנוח"
אמרה בעודה מרימה אותה מעליי. ואני מבולבל מתמיד מרגיש כל כך
עצוב "דנית אני ממש מצטער אבל אני לא זוכר" ואז אני מתחיל
לבכות...
