האושר הוא משהו זמני,
כמו כל דבר,
כמו החיים עצמם,
כמו גם האהבה שחשת אליי מסתבר...

ואחר כך?
אחר כך נשארת רק הריקנות.
נשאר רק להביט בשמש השוקעת מבעד לחלון, ולהזיל דמעה.
להיזכר בכל השקיעות שראינו ביחד...

השקיעה הראשונה שראינו ביחד,
על אותו סלע בחוף הים.
כמה מאושרים היינו אז,
חשבנו שזה ימשך לנצח...

אך האהבה מתה,
כך גם האושר.
הכל דעך.
וגם לי יש הרגשה שאני דועכת מיום ליום...

- היה לזה טעם של משהו שמיצה את עצמו, אמרת.
- איזה טעם זה?  חשבתי.
מר אני מניחה.
אך אני הרגשתי טעם מתוק.
איך יכול להיות שהאחד מרגיש טעם מר והשני מתוק, כששניהם טועמים
אותו דבר?!

אבל הרגשתי חזקה אז,
כשנפגשנו.
היתה בי מאין עוצמה פנימית, כי ידעתי שאני יכולה לפגוע בך.
וזאת היתה הנקמה שלי על כך שפגעת בי.
חשבתי שאז נהיה תיקו ואני אוכל להמשיך הלאה מבלי להביט אחורה.
אז פגעתי בך.
אך טעמה המתוק של הנקמה, לווה בטעם לוואי מר,
כי הרגתי כל סיכוי שנשוב להיות יחד...

והבדידות,
היא לא נעלמה.
רק החמירה.
להיות איתך הזכיר לי איך שהיינו יחד,
היה לי אותך לחלוק איתך הכל,
יכולתי להתמודד עם הכל כשהיית איתי...

ועכשיו,
יש כל כך הרבה דברים.
כל כך הרבה שהייתי רוצה לחלוק איתך.
היית הבן אדם הכי קרוב אליי.
יכולתי לסמוך עליך בהכל, לספר לך כל דבר.
כבר לא.
ואני מרגישה שאני נחנקת מכל הדברים שאני שומרת בפנים.
דברים שאיני יכולה לחלוק עם איש מלבדך...

ולפעמים אני מרגישה שאני נשברת.
נשברת מרוב געגועים,
מרוב בדידות,
מרוב כאב.
אז אני בוכה.
אבל הדמעות אינן עוזרות, רק מחלישות.
אז אני כותבת,
ומציתה לי סיגריה כדי להירגע...

אכן,
האושר הוא רק משהו זמני...

(מוקדש לזה ששבר את ליבי)