להרגיש טוב ולהרגיש רע לא נותן לאף אדם חיסון זה או אחר כנגד
רגשות אלה ולא עוזר לו גם בשליטה עליהם. כנראה, רק אם אדם
יחווה את כל החוויות האפשריות אשר יכולות לפקוד אותו בחייו
לפני שיחיה, אולי יוכל, במידה שהוא יחיד סגולה, להיות במידה
מסוימת של שליטה וחיסון.

מה היא תכונת הסגולה הזאת המתבקשת?
האם נולדים עם זה או שרוכשים את זה עם הזמן?
האם לומדים את זה מאחרים או לבד?
האם יש מישהו שבכלל יודע, ואם כן למה הוא לא מספר לכולם?
או שהוא מספר ואף אחד לא מקשיב, ומי שמקשיב לא מבין?

גם אם היו לי את התשובות זה עדיין לא היה משנה אם הייתי יודע
שאני עומד לחטוף מכה בביצים, מכה חזקה וכואבת, מכה שאני נשבע
באלוהים שאני עומד למות ולשבריר שנייה אני מתפלל לכך.

האם זה מכין אותי למכה?
לא רק שזה לא מכין, זה הופך את זמן ההמתנה לבלתי אפשרי, ואת
הזמן בו אני מתפלל לסוף לארוך יותר.

האם התכונה הזאת היא בכלל רצויה או לא?
כיצד ינהג אדם אשר יודע כבר את כל הרע והטוב שיש בעולם?
האם הוא יתחפר בפינה ויפחד כמו ילד קטן שבורח מהורה מכה?
האם יתעלה על עצמו ויפיץ את החוכמה והבשורה לשאר האנשים?
כיצד אדם יכול להיות מוכן לעצם היותו במצב בו הוא יודע כל אם
לא היה בו קודם? הרי זה לעולם לא יקרה.

אדם, עצם קיומו הוא בחוויותיו, מניע קיומו בלמידה מהם.
האדם היודע כל, הוא כבר לא אדם , הוא סוג של אלוהים.
החיפוש אחרי הידע , הוא הרדיפה אחרי אלוהים.

אלוהים, במידה וקיים, ע"פ ההגדרה הרווחת, הוא היחיד בעל חיי
נצח, ושוב ע"פ ההגדרה הרווחת, הוא היחיד שיודע את כל הטוב והרע
שקיים, כי הוא בנה את המאזניים. המצאנו לעצמנו, אימצנו לעצמנו
ישות, שתענה על הצורך הבסיסי ביותר שלנו, שליטה. כי אם אתה
אלוהים, אתה יודע מה עומד לקרות, כי אתה מחליט במאת האחוזים,
אתה זה החומר המרחב והזמן, אתה זה היקום והיקום זה אתה, הכל
נובע ממך והכל מסתכם בך. אנחנו רודפים אחרי האלוהות הרווחת, כי
זאת תפיסת השליטה העצמית האבסולוטית.