איזה קשה זה להיפרד מכל החברים והחברות , מבית הספר הישן
והמוכר.
שבו כל הפרצופים היו מוכרים.
איזה קשה זה לעבור למקום חדש עם פרצופים חדשים ומקומות חדשים.
להגיע למקום שבו אתה לבד. בלי אף אחד שתומך בך.
ובכן לי זה לא קרה כי הוא שם. הכרתי אותו במקיף. כבר ביום
הראשון ללימודים.
למרות שהוא לא ידע זאת הוא תמיד היה זה שתמך בי , לפחות
בחלומותיי.
זה שהוא שם זה טוב אבל רע. רע כי הוא לא יודע שהוא זה שאני
אוהבת והוא לא יכול לעזור לי באמת, פיזית ונפשית. הוא לא יכול
לתמוך בי כשאני בוכה ומדוכאת. אני אל יכולה לבקש ממנו לניות
לידי.
טוב , כי אנטי יודעת שהוא שם כי כשרע לי אני יכולה לחשוב עליו
ולדמיין אותנו ביחד..
בכל יום אני באה לבית הספר ורואה אותו שם , כל כך חמוד כל כך
הוא!
זה כבר שלוש שנים שאני מכירה אותו.
בהתחלה הוא היה סתם אחד, עוד ילד נחמד וחכם, סתם אחד.
במשך הזמן הוא הפך לאחד מהחמודים. אחד מאלה שנראים טוב, אחש
מאלה שחושבים כמוני.
לבסוף הוא הפך ל - האחד!. האחד שאני אוהבת האחד והיחיד בחכמתו
ובמחשבותיו.
היחיד שאני רואה אצלו בעיניים. אני רואה הכל.
הכי נורא זה שהוא לא יודע. הייתי נותנת הכל כדי שהוא ידע ויהיה
לצידי , שיתמוך בי ויאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו. הבן היחיד
שאני רוצה שישים לב אליי לא שם.
בחלומות שלי אנחנו יחד. יושבים ומביטים זה בזו. החלומות שלי
עליו הם כל כך מתוקים ונעימים.
מעניין אם גם הוא חולם על מישהי? מעניין אם הוא חולם עליי?
אני מפחדת! שהוא לא אוהב אותי , שהוא חושב על מישהי אחרת.
אני מפחדת כי אולי אני עוד מפגרת. מפגרת שאוהבת אותו למרות
שאני חושבת ויודעת שאין לי סיכוי איתוץ
אבל אני לא אמורה לחשוב ככה. כי אהבה זה דבר כל כך נפלא ואסור
לי להגיד שאני שונאת את העובדה שאני מאוהבת  ואני מפגרת בגלל
שאני מאוהבת.
אני מסתכלת על שמיים ורואה אותו. אני לא יודעת איך אבל יוצא
שכמעט כל העולם שלי סובב סביבו.
אבל זה לא ככה , אני איתו , ביחד, בדרך כלשהי. שנינו אוהבים.
שנינו ביחד אבל לחוד!