היו היה ילד פלא בשם ג'קו, אך כולם קראו לו מאסטרו. הייתה לו
שמיעה צלילית על-חושית ורגישות גבוהה במיוחד לרצון הקהל. הוא
היה מנבא מראש את עצמו מבלי שאף אחד ישם לב, ומשפר את עצמו
מראש. וכך חווה הקהל מעין תחושת דה-ז'ה-וו שליוותה את נגינתו,
והוסיפה לה נופך מיסטי. מאסטרו זכה לתהודה כלל-עולמית ושלא
כצפוי מילדי פלא בדרך כלל- המשיך להתפתח. מבקרי מוסיקה רבים
עברו משברים שכן לא התאפשרו חילוקי דעות בין יריבים וותיקים.
ומאסטרו נגן המשולש גדל וצמח והפך לגבר צעיר חסר דאגות ונטול
תסביכים. מלחינים מפורסמים התחרו ביניהם בהלחנת אופרות
וסימפוניות שבשיאן סולו משולש של המאסטרו המורכב מצליל יחיד של
גאוניות. ופעם אחר פעם, בדביקות - הפתיע מאסטרו. שום צלצול
במשולש לא הזכירה אף צלצול אחר. המאסטרו ניגן צלצולים עצובים
וצלצולים מצחיקים. צלצולים מקפיצים וצלצולים מעלפים. וכל העם
כולו חלק לו כבוד בל ישוער, שכן מאסטרו נמנע מלדרוש תמורה בעד
נגינתו. הוא חי בשלווה עם הוריו העשירים בפרברי הבירה ונהג
להגיע להופעותיו רכוב על אופני הרים משוכללות, עד שיום אחד-
נכבשה ארצו של מאסטרו ע"י מעצמה גדולה בה נהגו להוציא להורג
הוגי-דעות ומוסיקאים. מנהיגתה העריצה של המעצמה הייתה אלמנתו
של המלך התמים, אותו היא הרעילה כשבוע לאחר החתונה המלכותית.
מאסטרו נעצר ונקבע לו תאריך.
אנשי מדינתו הכבושה ניסו לשכנע את מאסטרו לברוח מבית-המעצר,
שכן חבל מאוד היה להם על בבת עיניהם התרבותית. מאסטרו לא הסכים
וצעק דרך הסורגים "יהיה בסדר" ו- "לא צריך לדאוג" לכול מעריציו
שהתקבצו מחוץ לבית המעצר המחוזי.
ביום ההוצאה להורג התנהג מאסטרו כרגיל, בעוד שכל העם בכה מראש-
כהרגלו. הוא צחצח את שיניו בקערת המתכת, השתין בדלי, והתלבש
לכבוד היום החדש. וכאשר באו לקחת את מאסטרו התליינים שטח הוא
בפניהם את בקשתו האחרונה;
"ברצוני לשוחח עם הוד מלכותה בארבע עיניים."
התליינים הופתעו, אך מנהגים עתיקים יש לכבד- וכך נשלח נציג אל
המלכה עם בקשתו החצופה של מאסטרו.
הבקשה שעשעה את המלכה והתליינים הופתעו שוב, הפעם ע"י אישור
הבקשה הבלתי מתקבל על הדעת. וכך מצאו עצמם לבד (למעט השומרים)
מאסטרו, והמלכה האכזרית. המלכה שאלה את מאסטרו למבוקשו, והוא
ענה לה ש; "ברצוני לשאול את הוד מלכותה כמה שאלות לפני הוצאתי
להורג, שכן מרגיש אני בודד בפני המוות- ושהוד מלכותה היא
היחידה שתוכל להבין ולייעץ."
"לתכסיסים נדושים אין השפעה עלי." פתחה המלכה, "רבים כבר ניסו
אותם לפניך. אני מקווה שהראיון הקצר בו זכית לא ילאה את הוד
רוחי כדי כך-"
"לא, כמובן, אני מתנצל מעמקי נשמתי!" נזדעק מאסטרו, ובלבו חשב-
למלכה אכן מגיע תכסיס מתוחכם יותר. "זו פשוט הייתה הקדמה
מיותרת, אך יש לי באמת שאלה חשובה אל הוד מעלתך." אין לי מה
להפסיד- חיזק מאסטרו בלבו. "מה הסיבה שהוד מלכותה מוציאה להורג
דווקא הוגי דעות ומוסיקאים ולא למשל מורים ואומנים?"
המלכה צחקה בקול גדול ואמרה: "על איזה חלק של השאלה לענות לך
קודם?"
בטוח יש בה דם יהודי,חשב לעצמו מאסטרו.
"אינני מוציאה להורג אומנים מכיוון שהם מציירים ומפסלים את
דיוקני המלכותי, ומורים כיוון שהם מלמדים על אופיי הנעלה. הוגי
דעות אני מחסלת כיוון שהם מעזים לבקר אותי, ומוסיקאים..."
נתהרהרה המלכה, "צליליהם הנוגים מזילים דמעות וגורמים לרחמים
עצמיים. והרי אין זה יאה למלכה לבכות ולהתרגש לריק. ובממלכה בה
לא בוכה המלכה- גם העם לא בוכה." סיימה המלכה בגאווה.  
" יש גם צלילים שמחים, הוד מלכותך." ניסה מאסטרו.
"אכן, צלילים שמזייפים שמחה אמיתית," פתחה המלכה; "מי שמקשיב
לצלילים אלו מתנהג כמסומם, כמטורף. המוסיקה משתלטת עליו והוא
מאבד את כבודו העצמי. כל מני מחשבות מתרוצצות בין המוחות, בזמן
שהאוזניים עסוקות."
"הייתכן," התפלא מאסטרו, "שהוד מעלתה מתכוונת לומר שהמוסיקה
מסוגלת לבטא נאמנה רגשות עצובים בלבד, ואילו צחוק, שמחה ואושר
אין ביכולתה לבטא כלל?"
"לא לגמרי. היא אכן עושה זאת, אך בהשאלה. היא מרמה." הסבירה
המלכה.
"ואם אוכיח להוד מלכותך שההפך הוא הנכון?"
"גיבור אמיץ עומד מולי," צחקה המלכה, "אתה- נגן משולש, תוכיח
לי, ש..מה, המוסיקה מזייפת את התוגה?" הברקתה האחרונה הלהיבה
את המלכה במיוחד, לכן נתנה המלכה לשומרים לצחוק בקול והמשיכה
בקול לגלגני; "וכיצד אתה מתכוון לבצע את ההוכחה, שמה ע"י צליל
משולשי אחד?"
"כן הוד מעלתך. מתיימר אני לנסות." ענה מאסטרו, קולו מיוסר
ועיניו מושפלות. המלכה נתרככה מעט ואמרה: "נו, נו, די לך, אם
זה יגרום לך אושר בחייך המתקצרים מוכנה אני להקשיב לצליל שלך.
אולי זה אפילו יהיה מעניין- עוד מעולם לא ניגנו לי במשולש!
שומרים- אטמו את הדלתות והחלונות והשאירו אותנו לבד." השומרים
ביצעו את המוטל עליהם ונעמדו לרכל מחוץ לדלת.
"חשוד ביותר," לחש אחד השומרים לחברו. "אתה חושב שהוא באמת
מנגן לה במשולש? ואם הוא מתנקש במסווה המתנכל לחיי מלכתנו הוד
רוחניותה גופה ונפשה?"
"נו בחייך, תמיד אתה רואה שחורות." אמר השומר השני ומשך את
חברו מהדלת. "אל תעמוד קרוב מדי, פן תשמע את צליל הרחמים
העצמיים."
"ואני אומר לך, חתיכת מתחכם, שהמלכה בסכנה!" צעק בלחש הראשון,
"ושצריך לפרוץ לחדר ולהציל את המלכה מידי המפלצת!"
השומר השני אך בקושי הצליח לבלוע פרץ אדיר של צחוק, עד שדמעות
פרצו מעיניו מרוב מאמץ. "לא הגזמת בכלל! אתה נשמע כאחוז קנאה
יוקדת. היש משהו על יחסיך עם המלכה שאינך מספר לחברך הטוב
ביותר?" חיטט השומר ועינו הבריקה. "להציל את המלכה מהמפלצת
הנוראה! חה!"
"על איזו קנאה אתה מדבר?" התרגש השומר הראשון, "מלכתנו זכה
ותמה, ואני בוודאי שלא-"

שיחתם נקטעה באמצע ע"י הדלת שנפתחה בפתאומיות והטיחה את שני
השומרים אל הרצפה. מן החדר קיפצה החוצה המלכה- כשמפיה מתגלגל
צחוק בלתי פוסק, והיא פושטת את מחלצותיה המלכותיות ומפזרת אותן
לכל עבר. על פניה היה שפוך מבע של אושר טהור. המלכה רצה במורד
המדרגות הרחבות ואל מחוץ לארמון- היא יצאה ערומה לחלוטין את
שערי העיר ונבלעה ביער לעיניהן המשתאות של נתיניה לשעבר.
על כס המלכות ישב לנוח מאסטרו, מותש לחלוטין.