מדרגות ספורות מפרידות בין הרחוב לעולם האחר הזה, עליו אני
רוצה לספר. יורדת כמה מדרגות לבית הנחבא, שם בקצה הרחוב,
ומגיעה אל סוכת גפנים. העלים הרבים סוככים ונוסכים שלווה.
שולחן אבן, כסאות אבן ופסלים סביבתיים יפים מכניסים אל האווירה
השונה. עולם אחר.

מצלצלת בדלת.

הדלת נפתחת קמעא ואני פוסעת פנימה. אור עמום. ריחות של נרות
ארומאטיים. באחת אני נכנסת לאווירה האחרת, המלווה בצפייה למשהו
אחר ושונה. אני אוהבת את זה. ללא ספק.

נכנסת אל מאחורי הפרגוד המפריד ומסתיר אזור מסוים בבית. מאחורי
הפרגוד מוצבות מיטות שונות ומשונות, כל מיטה ויחודה. מיטה אחת
עומדת בזווית של 60 מעלות לרצפה, בראשה ידיות לאחיזת הידיים,
לרוחבה מתוחות רצועות קשירה.

שתי מיטות שלהן מעמד מיוחד בו שמים את הראש, הראש מוחזק בין
שתי כריות, הרגליים מחוברות לאביזרים שונים. רצועות של עור
בשני צידי המיטה, מוכנות ומזומנות לפעולה.

מיטה שלישית ומעליה מתקני מתיחה ותלייה. היום אני על המיטה
הזו.

במרכז החדר היא עומדת. זו אשר עושה בנו כרצונה. לבושה שחור
כולה, בגדים צמודים שצועקים את חיטוביה המופלאים. קולה שקול
ומדוד. אשה צעירה ויפה, החלטית ובטוחה בעצמה.

שניים נוספים איתי. צרפתייה נחמדה ובחור צעיר. לא ראיתי אותם
מעודי. הם נשכבים כל אחד על המיטה שהיא מורה להם. לא מביטים
לצדדים. מאד שקטים וקשובים. אני, מביטה סביב, מקשיבה, הראש כבר
כותב את הספור הזה. לא מפסידה מאומה.

הגבירה בשחור נגשת אל הצרפתייה. "שיכבי על המיטה, ידיים מעל
הראש, אחזי בידיות לצד המיטה". צרור הוראות קצר והחלטי. כל
מילה נענית בתגובה מיידית. אני רואה אותה נוגעת בה, מרימה
ומזיזה את רגליה. עיני צדה את קצהו של החוטיני של הצרפתייה,
מתוח על קימוריה. היא שמנמה משהו, והחוטיני השחור הזה יושב
עליה כל כך יפה, שאני מוצאת עצמי נועצת מבט, בחוטיני ובקימור.
לא אכפת לי להסתכל. הם לא מביטים סביב, רק באשה הזו שעומדת
לפניהם. ואני,  הכל גלוי לעיניי.

הצרפתייה עושה כאשר צוותה. מרימה רגליים, מפסקת מעט, מזיזה
אותן לפי ההוראות. עיניה עצומות. שפתיה חשוקות. נשמתה הולכת
וכבדה. היא מזיזה את אגנה, מרימה אותו מעט, מזיזה שוב. אנחה
קטנה נפלטת מפיה. יד מונחת עליה, מושכת מותחת, מפסקת.

הבחור על ארבע. ידיו בקדמת המיטה. עכוזו מופנה אלי. יש לו עכוז
לתפארת, חייבת להודות, אבל הוא נראה לי חצי ישן, הוא לא בתוך
העניין. מלבד חמוקיים מעוצבים הוא לא מעניין אותי בכלל. היא
נותנת לו הוראה להמתח, ידיו שלוחות קדימה, גופו מורם מהמיטה.
לפתע, ידה על עורפו, היא דוחפת את ראשו אל המיטה. אני שומעת
אותו נאנח. המתיחה הזו שורפת  מעט את השרירים, לא קלה הפוזה
הזו.

עתה היא נותנת לו הוראה לשכב על הגב, קושרת לרגליו לולאות עור
המחוברות לחבלים ארוכים קפיציים. "הרם את הרגליים" היא אומרת
והוא מציית באחת, "פסק" היא אומרת וכבר ידיה אוחזות ברגליו
ומפסקות אותן. עיניו עדיין עצומות, אני רואה את אגלי הזיעה
המבצבצים על מצחו. רגליו מורמות ומפוסקות. היא עומדת בין
רגליו.

עיניי בו ובה. היא מרימה מבטה רואה  אותי ונגשת אלי. היא מרימה
את רגליי אל קורת עץ התלויה מהמיטה, אל הקורה מחובר קפיץ אורך
וחזק. "תתרוממי" אומרת לי בעודה מרימה את הקורה. עתה אני תלויה
בין תקרה למיטה, ישבני באוויר, רגלי תפוסות, ידי לאחור אוחזות
במוטות המיטה. מרגישה שריפה בשרירי הידיים מהמאמץ וקושי קל
בנשימה בגלל אגני המורם. רק צווארי וראשי תומכים את גופי.

היא נגשת לצרפתייה. אני מאבדת קצת קשב, כיוון שאני מרוכזת כרגע
בניסיונות לנשום. אבל אני שומעת את הקולות העמומים, יודעת מה
עובר עליה, על הצרפתייה, מרגישה אותה, למרות שהיא בקצה אחד של
החדר ואני בשני.

היא שוב נגשת אלי, הגבירה בשחור, "את מחייכת, נראה לי שאת
אוהבת את זה", היא אומרת בלחש. "אני בהחלט אוהבת את זה" אני
עונה לה כשעיני נעוצות בשתי הלולאות, התלויות מברזילי המיטה.
הייתי רוצה לשים שם את הרגליים, להיתמך בהן, מניחה זה יכול
להיות מענג. כך אני חושבת לעצמי, אך לא הוגה מילה בקול רם. כאן
לא אני מחליטה. כאן אני עושה מה שאומרים לי.

כך זה נמשך. אנחות קלות נשמעות בחלל החדר. נשימות מואצות או
מאומצות. חוץ מזה דממה. רק קול ההוראת הבלתי מופרות של הגבירה
שבמרכז החדר.

לאחר שעה, כולנו משוחררים. כל אחד מתלבש בפינתו. יוצאים. אין
קשר עין. אני נכנסת למכונית, מרגישה נפלא. עוברת ליד המכונית
של הצרפתייה, רואה אותה מנפנפת לי בידה ומחייכת חיוך קטן.
מנפנפת לה בחזרה ומחייכת.

עוד שעור פילאטיס עבר. מחכה כבר לפעם הבאה.