קדוש קדוש קדוש, כל מי שבא מהשכונה של קדוש או שפעם ראה אותו
קונה קצת לחם וחלב במכולת השכונתית של שמחה, הייתה לו מעיין
יציבה אחרת, מעין יציבה זקופה יותר, גאה יותר. כמעט ולא ניתנת
להבחנה, אבל כששמים לב, היא מיד קופצת לעין. וכאשר היית מדבר
עם האנשים האלה על קדוש, מיד התנפח להם החזה והם היו מספרים
לך, בטון קצת מבולבל אבל גאה, על הפעם שראו את קדוש משחק
כדורגל במתנ"ס וכבר אז ראו שיש בו משהו מיוחד, או על איך שהבן
של הצוקרים, השכנים שלו, הסתובב פעם עם קדוש בימי שישי, כמעט
עד שהגיעו לכיתה ח', ואז משום מה נפרדו.

ואכן כולם בשכונה דיברו על קדוש, כשלא היה על מה לדבר, תמיד
השיחה נדדה למה שקדוש עושה עכשיו. קדוש הביא הרבה כבוד לשכונה.
הדיירים מהבית שלו שמו שלט קטן בכניסה לבניין, "פה גר פעם שחר
קדוש" באותיות פרחוניות מסולסלות כאלו, אנשים ראו את השלט
והתגובות היו שונות מאחד לאחד. רובם הופתעו לדעת על שמו הפרטי
של קדוש, הרי תמיד דיברו עליו בשם משפחתו כמובן מעליו. חלק
חשבו, שזה טוב וכבר הגיע הזמן. חלק אמרו בקול "זה לא בסדר
שמשאירים אנדרטות לאנשים שעדיין בחיים" אבל כולם ידעו שהם סתם
מקנאים ולמעשה הם היו רוצים שקדוש היה גר בבית שלהם, וכל בוקר
וערב שהם עוברים בכניסה יהיה להם חזה מנופח.

פעם בישיבה של ועד השכונה, אפילו מישהו הציע לשנות את השם של
השכונה ל"שכונת קדוש" "מה לעשות" הגיבה אחת שם "זה בניגוד
לתקנות" וכולם קיללו עמוק בלב את התקנות הארורות.
יום אחד הגיע שמועה לשכונה, קדוש עומד להגיע לשכונה עוד מספר
ימים והוא עומד להרצות על סיפור חייו, יהיו שם עיתונאים
ומצלמות ואולי אפילו יראיינו כמה מאנשי השכונה על ילדותו של
קדוש. כל זה היה חלק ממסע פרסום ארצי על קדוש, ויחד עם כתבות
השער הענקיות של עיתוני סוף השבוע, ביקורות הספרות בעיתונים
המקומיים, שיספרו בכל מיני דרכים על האוטוביוגרפיה של קדוש
והסיקור הטלוויזיוני, כבר היה מובטח שהספר שלו יטפס ישר לראש
טבלאות המכירה של הספרים.
תושבי השכונה ניחשו טוב מה יראו בטלוויזיה, "הם ינסו להציג
אותנו כמו איזה אנשים מסכנים, משכונה מסכנה ונידחת, אסור להם,
ז'תומרת, לא ניתן להם, בו נעשה משהו כדי שיבינו, שהשכונה שלנו
היא ברמה של קדוש, והוא לא סתם איזה עילוי, שגם לנו יש חלק
בזה. כולם, אולי בגלל ההליכה הזקופה-במיוחד הסכימו, הם יתחכמו
לטלוויזיה.

כל השכונה לקחה יד, ביכולת ארגון מפתיעה הם מינו אנשים לכל
תפקיד, אחד היה אחראי על קניית קונפטי, אחר דאג שהוא ועוד
אנשים מהשכונה יצבעו מחדש את כל הגדרות בשכונה. חלק הלכו לשפץ
את האודיטוריום שבו הוא הופיע, וכך עוד ועוד, כולם מצאו משהו
לעשות, משהו שבו הם יוכלו לעזור.
וכך ימים ארוכים, ימים מאושרים של עשייה וצביעה וגיזום ושיפוץ
עברו להם, אנשים התחילו להכיר אנשים אחרים בשכונה, בסוף כל יום
עבודה כולם היו נפגשים באודיטוריום ומדווחים על ההתקדמות,
ונשארים עד מאוחר ומדברים בחיוניות אחד עם השני. הם פתאום
הרגישו חזקים, ומיוחדים.
הימים המשיכו לזרום, השיחות המשיכו להתנהל, אנשים דיברו עדיין
בהתרגשות על בואו של קדוש, מיום ליום התמעטו השיחות, בהתחלה
היו קצרות יותר, אח"כ פחות מדי יום, ומתי שהוא, אף אחד לא זוכר
מתי, הפסיקו לדבר על זה בכלל, בלא דיבור הסכימו כולם כבר שקדוש
לא עומד לבוא, וכנראה שאלה היו באמת שמועות, אנשים היו
מאוכזבים בדרכם השקטה, בחצי-לב ניסו למצוא אשמים. "טוב נו,
לפחות השכונה נראית עכשיו הרבה יותר טוב" אמרו האנשים, בעמידה
הרופפת הרגילה, אחד לשני.

המצלמות הבזיקו, באולם גדוש בתל-אביב, עמד קדוש על הבימה, מול
מיקרופון כסוף. "באנו לחגוג כאן את מכירת ספרי המאה-אלף, אך
ראשית כל צריך להודות לכל אותם אנשים שעזרו לי בחיי ובמיוחד
למו"ל שלי שבלעדיו לא הייתי מצליח" האולם פצח במחיאות כפיים,
"מאבקי לפסגה היה קשה, אך כדאי, מי היה מנחש שבסופו של מהלך
חיים כה ריק, כה רגיל, ניצבת לה הכומתה השחורה, הכומתה השחורה,
שהשגתי אחרי 80 ק"מ של צעידה, מהבוקר עד אמצע הלילה, כל המאמץ
היה שווה את זה, הרגע שבו קראו בשמי, הכומתה שהונחה על ראשי
באבהיות סמכותית, הרגשתי שאני כל העולם, הרגשתי שאני יכול
לעוף, אכן, הכל היה שווה את זה" הקהל המשיך במחיאות הכפיים
הקצובות.