"כוס אמא של הגרוזיני הזה", זה היה המשפט הראשון שמאור אמר
כשהתעורר בבוקר וגילה שהוא מאחר בחצי שעה. רק אתמול הוא קנה את
השעון מהגרוזיני. הוא לא ידע מה לא בסדר בשעון, אבל לא היה לו
זמן לשבת ולדון בנושא. הוא קפץ אל תוך מכנסי הג'ינס אותם הכין
עוד מהלילה הקודם. הוא אפילו לא צחצח שיניים, רק שטף את פיו
במי פה, כדי שלא יהיה לו ריח רע. הוא לקח את מפתחות הרכב, שהיו
מונחים על השולחן ויצא מהבית.

אחרי עשר דקות של נסיעה על מאה ועשרים קמ"ש, הפלאפון שלו
צלצל.
זה היה הבוס מהעבודה, שאמר שאם הוא מאחר כבר ביום הראשון, עדיף
שלא יגיע בכלל. מאור ניסה להסביר לו, שהוא התעורר על רגל שמאל
הבוקר ושזה פשוט יום חרא שכזה. אבל את הבוס העקשן זה לא עניין
והוא ניתק את הטלפון.

מאור הניח את הפלאפון על המושב שלידו וכשהרים את מבטו חזרה אל
הכביש, הדבר היחיד שהוא ראה זה את סנוור פנסי הרכב שהתנגש בו.
כשהוא פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו שוכב בבית חולים, מחובר
למוניטור שמראה את קצב פעימות ליבו ובהתאם לקצב הוא מצפצף.
הצפצופים החלו להאיץ את קצבם. מאור נתמלא פחד ועצם את עיניו
בחוזקה. כשפקח אותן חזרה, מצא את עצמו על המיטה בחדרו.
והצפצופים ששמע כביכול מהמוניטור, נבעו בעצם מהשעון שקנה אצל
הגרוזיני.