מוזר לי שחייתי את כל שבעת אלפים ימי חיי, בבית הזה ולמרות זאת
אני לא מצליח להדוף את דלת חדרי בעוצמה הנחוצה כדי שתתפס
בתופסנה.
הדברים הקטנים האלה שאתה מגלה שאתה לא מכיר בעצמך, גורמים לך
לחשוד בדברים ה'טנים שאתה לא מכיר אצל חבריך.
אז במי אפשר לבטוח?
זה לא שמישהו בגד בי או משהו, אני פשוט מציין שצריך להכיר את
עצמך לפני שאתה מנסה להבין את החיים.
צריך להכיר את הגיטרה לפני שמנגנים עליה, ולא להפך.
לקח לי 3 נסיונות להדוף את הדלת למקומה:
פעם הראשונה חלש מדי.
פעם שנייה חזק מדי.
פעם השלישית... טרוק ובום. צליל של הצלחה.

אמנם אני אומר שזמן זה לא פקטור, אבל אם הייתי פורץ כספות, אז
כבר מזמן היו תופסים אותי.
לאן אנחנו ממהרים כל הזמן? בסוף נמות גם ככה, וזמן החיים שלנו
לעומת זמן המוות הוא אפסי בין אם נחיה עשרים שנה, או עשר
שנים.

לא מרגש אתכם לעבור את הצד הדרומי של השמש מאה פעמים?? ובכל
פעם לגלות ששום דבר לא השתנה??

כולנו עלים עלים,
כולנו עצים עצים,
כולנו דומים דומים.

אבל בעצם החיים הם אחת משתי אפשרויות:
או שאנחנו אפס,
או שאנחנו אחד,
וכיון שאנחנו כולנו קיימים אז צריך להתייחס אלינו כאחד.
אבל זה לא אומר שאני לא אפס.