הוא שם את הפתק בכותל המערבי,הסתכל על גודלו של הכותל, על
עוצמתו, וחשב: "מחר אני מתגייס. אני מקווה שיהיה בסדר". הוא
יצא ממתחם הכותל, וכאשר עלה במדרגות נתקל בבחור לבוש שחורים עם
זקן ארוך. ערן נפל על הריצפה וחפציו התפזרו לכל עבר. הבחור עם
הזקן עזר לערן לאסוף את חפציו ואמר "שאלוהים יברך אותך, אתה לא
יכול להסתכל לאן שאתה הולך?" ערן התנצל, והבחור הלבוש בשחור
ובעל הזקן הארוך הזמין את ערן לארוחת צהריים. ערן, שיום לפני
הגיוס צריך היה לשון באכסניה בירושליים, הסכים מיד.
בדרך לישיבה הם עשו הכרות, לבחור בעל הזקן קראו יוחנן. יוחנן
היה תלמיד בישבת משה רבנו בירושלים. הם הגיעו לישיבה, מבנה
ארוך בעל ארבע קומות, שהיה מלא נערים בגילו של ערן. כולם לבשו
את אותם הבגדים ולכולם היו זקנים. יוחנן הוביל את ערן לחדר
האוכל שהיה מלא כתובות כמו "ואכלת ושבעת", "הישמרו לכם פן יפתה
לבבכם". החדר לא היה גדול במיוחד אבל הוא היה מלא. הם התישבו
ליד אחד השולחנות. במהלך הארוחה הצטרפו אליהם עוד ארבעה חבר'ה
כאלה. יחיאל, דוד, נריה, ובנאל.
ראשון הגיע יחיאל, וישר החל לשאול את יוחנן מה הוא הביא, האם
זה תלמיד חדש או שזה שבוי מלחמת הקודש ? יוחנן השתיק אותו ואמר
שזה חבר. במהלך הארוחה הם דיברו על הפגנת ענק שתהיה היום ברחוב
בר- אילן ושצריך להתכונן אליה היטב כי השוטרים נערכים חזק.

כביש בר אילן. מאות חרדים מפגינים מכל עבר. השוטרים עומדים
ומסתכלים. ערן נמצא עם חבריו בתוך ההמון. "עכשיו, ערן, נלמד
אותך איך לעשות כיף. אבל כיף אמיתי!" אמר יוחנן. הוא הוציא
מהתיק חיתול די מסריח,  רץ מספר צעדים, והשליך את החיתול ישר
בפניו של שוטר שעמד עשרה מטרים משם. השוטר עמד ולא הגיב. יוחנן
הביט בסיפוק ואמר לערן: "עכשיו אתה". ערן סירב בנימוס, אך
יוחנן לא ויתר: "תנסה, זה כיף, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח.
מקסימום תצטרף לישיבה שלנו ואז תהיה באמת מוגן מפני החארות
האלה." ערן רצה רק שיוחנן יסתום את פיו, ולכן פתח את התיק
בעצמו,] לקח עוד חיתול כזה, כיוון, והשליך אותו לעבר שוטר אחר.
השוטר התמלא בחרא וגם הוא לא הגיב. כולם מחאו כפיים בהתלהבות.
"פגיעה מצויינת, ערן, עכשיו כולנו ביחד." כל אחד מהם אחז חיתול
וביחד השליכו אותם על קבוצה של שוטרים. ערן די נהנה לזרוק על
שוטרים חיתולים. החיתולים מלאו שלושה שוטרים בחרא וזה היה
הגורם לבלגן.
לפתע הגיעו ארבעה אוטובוסים מלאים שוטרים. השוטרים ירדו
מהרכבים והחלו להסתדר ליד המפגינים.
יוחנן אמר "איזה יופי! עוד מטרות, אבל הפעם עם אבנים". הם החלו
ליידות אבנים לעבר השוטרים שהכפילו את מספרם. ערן זרק גם מספר
אבנים, אבל הוא לא נהנה מזה. זה נראה לו מסוכן מדי, אבל הוא
כבר היה בפנים. אין דרך חזרה.
השוטרים הסתערו על ההמון שהחל להצטרף לעניין היידוי. שוטרים
מכל עבר מכים ללא חת את החרדים. שוטרים מובילים חרדים למעצר.
ערן יוחנן וחבורתו מנסים לברוח, אך עשרה שוטרים סוגרים עליהם
ומתחילים להכות ולקחת אותם לניידת המשטרה. ערן לא מתנגד ונלקח
ראשון, אחריו הגיעו גם  יוחנן, בנאל, דוד ונריה. הם הובלו לבית
המעצר, ולאחר שנחקרו ישבו בתא המעצר. ערן ישב עצוב ולא היה
מוכן לדבר עם חבריו. יוחנן ניסה לעודד אותו וסיפר לו שעוד מעט
ישחררו אותם בערבות. ואכן כך היה. הם שוחררו, וערן החליט שדי
הרפתקאות לפני הגיוס והלך לחפש אכסניה שקטה לישון בה את הלילה.
ערן נפרד מיוחנן, הודה לו על השחרור מהמעצר, וביקש כתובת כדי
שישמרו על קשר.
"חג פורים מתקרב, בואו ניסע לתת לערן משלוח מנות." אמר יוחנן
לחבריו. "רעיון מצוין, אבל איך נשיג רכב? הרי הוא נמצא בנגב
ליד ירוחם או משהו כזה." אמר נריה. "נשיג אוטו" אמר יוחנן.
"כבר יצרתי קשר עם חב"ד והם יצרפו אותנו לאחת המשלחות שהם
שולחים לחלק משלוחי מנות לחיילים" המשיך יוחנן ועיניו הבריקו.
רכב מסחרי גדול מלא כתובות של חב"ד חנה ליד הישיבה. יחיאל נריה
דוד ויוחנן יצאו מהישיבה ונכנסו לרכב. "שלום. אני אריה ואני
הנהג שיקח אתכם". "שלום ויברך אותך האל אריה" ענו כולם כאחד.
בדרך עצרו לעצירת ביניים באיזשהי תחנת דלק, אריה ירד לשירותים,
ואז קפץ יוחנן להגה וסימן לכולם לחזור למכונית. הם נסעו
במהירות לכיוון בסל"ח ליד ירוחם, שם בדיוק החל ערן קורס מכים.
הם הגיעו לבסיס וביקשו להכנס, אך הש.ג. עיכב אותם קצת והרשה רק
לאחד להיכנס. אחרי התיעצות הם החליטו לא להיכנס ונכנסו
למכונית. הם חיפשו פתרון, ואז יוחנן אמר "אין ברירה". הוא
הוציא סכין גילוח והחל מתגלח. חבריו הסתכלו עליו בהשתוממות, אך
יוחנן היה נחוש. תוך כדי גילוח אמר יוחנן לחבריו "ואהבת לרעך
כמוך, וכמו שאני אוהב אתכם אני אוהב גם את ערן. וחוץ מזה לא
באנו לכאן לחינם." אחרי שהתגלח לקח מספר משלוחי מנות והתקדם
לעבר השער. הש.ג נתן ליוחנן להכנס, ויוחנן חיפש את ערן. לא עבר
זמן רב עד שמצא אותו בתורנות מטבח.
ערן היה בשוק. הוא בקושי זיהה את יוחנן ללא הזקן. ואז יוחנן
אמר "תקשיב, אין זמן. בוא נחליף בגדים ותצא מכא,ן כי כולם
מחכים לך בחוץ." ערן, שלא היה מסוגל לעמוד על מילתו מול זו של
יוחנן נכנע בסופו של דבר והם החליפו בגדים.
ערן יצא מהשער עם בגדיו השחורים של יוחנן ישר לאוטו, שם פגש את
שאר חבריו. הם דיברו ונהנו ולא הרגישו איך הזמן חולף. בינתיים
בבסיס יוחנן (שהיה בתפקיד ערן) ניקה סירים בשקט בתורנות המטבח.
לפתע נכנס מישהו במהירות למטבח וקרא בשמו של ערן. הוא הסביר
שהפלוגה מוקפצת לעזה ולכן עליו לעזוב את תורנות המטבח. יוחנן
לא הבין מה רוצים ממנו, אך הוא יצא בכל זאת מהמטבח והלך עם
החייל לפלוגה. שם היה בלאגן. כולם מכינים את הציוד, מסדרים את
האפודים בצורת ח' וגם האפוד של ערן היה מוכן. אחד החיילים אמר
ליוחנן "ערן, סידרתי לך את הציוד בשביל לחסוך בזמן". יוחנן
נכנס לשוק. הוא היה בהלם, ובלי להרגיש הוא היה כבר על הטיולית
בדרך לגוש קטיף. ערן גמר את הביקור, וחזר לבסיס עם עוד משלוחי
מנות. הוא הלך למטבח ולא מצא את יוחנן. ערן חיפש בפלוגה, ומצא
שם שומר מאהל ששמר על הציוד שנשאר. הוא שאל אותו לאן הפלוגה
נעלמה, והוא ענה "הוקפצנו לעזה, כולם הלכו."

בית העלמין בקרית שאול אלפי חרדים, חיילים, וסתם אזרחים מלווים
את יוחנן בדרכו האחרונה אחרי שנהרג מירי צלף בדרכו לעזה.