הוא נכנס למקלט הישן. מתוך הרגל שנולד לפני יותר ממאה שנים הוא
הדליק את האור וצעק: "הריעו, הריעו. הלורד רדסוויפט הגיע ואיתו
האדונים הנכבדים - ביש...", קולו גווע.
הוא נאנח והתקדם לעבר כורסאות מכוסות האבק שמשמאלו. פיו התעקל
בחיוך כשנזכר בכל הימים והלילות שהעביר שם. הוא טפח על אחת
הכורסאות, וענן אבק עלה ממנה. הוא דימה שהוא שומע קולות באבק.
קולות קרב וצהלות סוסים. דאניל צועק בשמה של מייליקי ומסתער
לעבר גובלין מרושע למראה.
"אמרתי לכם שמשהו רע יקרה כאן", צועק בישופ.
"משהו רע תמיד קורה כשאנחנו מגיעים לקרחת יער".
המחזה נקטע.
הוא שם את ידיו על פניו והתיישב באנחה על הכורסה. דיונה
התיישבה לידו והניחה את ידה על כתפו. "קשה הא?", שאלה. הוא
הנהן בראשו.
"אף פעם לא חשבתי שאני אהיה האחרון, את יודעת?"
"תסתכל על הצד החיובי, אתה עדיין כאן", היא חייכה.
הוא הסתכל עליה.עדיין אפשר היה לראות את הנערה היפהפייה, בזקנה
הבלה שמולו. הוא רצה אותה פעם, לפני כמאה שנים, אך היא נשארה
רק ידידה.
הוא לא ידע למה הוא ביקש ממנה לבוא אתו. לא, זה לא נכון, הוא
ידע שלא היה לו האומץ לעמוד מול זה לבדו. היו להם בעיות בעבר
אבל היא תמיד הייתה שם כשהוא היה צריך אותה וזה מה שחשוב.
גם בישופ ודאניל תמיד היו שם. אבל לא עוד...
פתאום משהו על הרצפה תפס את תשומת ליבו. הוא הרים אותו לעיניו
כדי להיטיב לראותו ויבבה נמלטה מפיו.
"אף פעם לא קיבלתי תוצאות טובות בזה", הוא אמר בקול רועד והראה
לה את העצם שבידו. זו הייתה קוביה כתומה בעלת עשרים פיאות.
"מה זה עושה כאן?", היא שאלה, "כבר שנים שלא ראיתי אחת".
"פריט אספנים. כמונו", ענה.
"את יודעת, אני מסתכל לאחור על החיים שלי ותוהה- לאן הכל הלך?
איפה זה נעלם?"
"למה אתה מתכוון?"
"את יודעת הרהורים פאטאליסטיים. תמיד היו לי אותם. עוד בזמנו
ידעתי שלכל יש סוף ושנאתי את זה. הרגשתי שהכל קבוע מראש, שיש
סוף לכל. זה סוג של דפקט בלידה.
לבוא למקום זה גורם לכך שכל המחשבות האלה צצות ושבות. הלוואי
ויכולתי לשנות את מה שקרה, להשיב אותם. היינו חברים יותר ממאה
שנים." הוא נאנח שוב.
"אני יודעת", היא אמרה בעודה מחבקת אותו.
"ישנו משפט", הוא המשיך, "האומר שמה שיש לאדם זה רק את עצמו
ואם לא זה, אז אין לו כלום. אבל יש משפט אחר שאומר - 'איפה
הייתי בלי ידידי'".

פתאום הוא התעורר. הוא היה במיטתו והוא היה רק בן 21. הוא גישש
בידו עד שמצא את הפלאפון שלו. בידיים רועדות הוא הקיש את
המספר.
כתובת "Daneel Cell" הופיעה על המסך.
"כן?", נשמע קול חלוש בצד השני.
"אתה בסדר?" הוא שאל בקול רועד.
"כן מה קרה?"
"כלום, אני חי, אה, טוב לשמוע אותך".
הוא לחץ על כפתור הכיבוי באנחת רווחה וחזר לחלום ולהיזכר
בדברים אחרים שמעולם לא קרו לו.

מוקדש לחברי הטובים ביותר ולטיטנית החביבה עלי.