"מה?!"
הוא הביט בי במין מבט שכזה, לא רוצה להאמין למשמע אוזניו.
"בבקשה תגידי לי שזו עוד אחת מהבדיחות הגרועות שלך ונוכל לשבת
ולצחוק מכל העניין?" הוא בקש, כמעט התחנן.
או יופי. ככה אתה מנסה לבטל את רוע הגזירה? חנופה לא תעזור לך,
חביבי. אבל חבל לפחות שאתה לא מנסה. זה היה יכול להיות הרבה
יותר נחמד לשנינו ככה.
אולי רק לי בעצם.
ישבתי שם, מנסה להתעלם ממבטו שהיה נעוץ בי, וחייכתי, בנסיון מר
להצהיל את המעמד.
"תראה, ירון, זה ממש לא אישי. אתה יודע שאני מתה עליך והכל,
אבל זה פשוט לא מסתדר לי." עצרתי שניה והרהרתי לי, בקשר לכמות
הקלישאות המותרת במשפט זריקה אחד.
הוא הישיר מבט לעבר עיני המתחמקות תמידית, ובפרט עכשיו. "אז
אני מבין שאת לא צוחקת."
"לא", מלמלתי. "ממש לא."
הוא נאנח. "אני לא מאמין."
הסתכלתי עליו בנסיון להבין מה הוא חשב. בדרך כלל לא הייתי
רחוקה מהמציאות, אבל עכשיו משום מה, היה לי יותר קשה להכנס לו
לראש. יכול להיות שזה רגשות האשמה שרדפו אותי מאז שבכלל התחלתי
לחשוב על לזרוק אותו, או רגשות האשמה על זה שעדיין, ממש, אבל
ממש רציתי אותו. הנה, הוכחה לאורי שאפשר לרצות מישהו ולא לאהוב
אותו.
אורי, רק שתדעו, לא קשור כמעט בכלל לכל העניין- הוא החבר הכי
טוב שלי, ובלי ספק בן אדם נהדר, שספק אם הייתי מי שאני היום
בלעדיו.
היום, כאמור, אני זורקת את ירון.
וואו. לומר את האמת, אף פעם לא האמנתי שיהיה לי המזל (?) לזרוק
אותו. הייתי משוכנעת (אם מתעלמים מכל הפעמים שהייתי בטוחה
שנתחתן...) שהוא יהיה זה שיחסל את מערכת היחסים הזאת. בכלל,
תמיד היה נדמה לי שהוא בקונטרול בכל העניינים שביננו, ויכול
להיות שאולי זו הבעיה. כלומר, אורי טוען (וכאן מגיע הקשר הקצר
מאד שלו לכל העניין) שאני חייבת להיות בשליטה מלאה בכל
העניינים האלה, והוא טוען את זה ממעט הניסיון שכבר יש לו. אני
חושבת שלא, אבל לאחרונה זה עושה סימנים כאילו יש בדברי הנער
טעם כלשהוא יותר מהגלוי לעין.
"אז שאני אבין," קולו של ירון העירני ממחשבותי, "את רדפת אחרי
במשך יותר מחודש- איזה חודש, שלושה חודשים, וגם זה יכול להיות
שאני לא זוכר טוב, בשביל- מה, חצי שנה?!"
"היי!" התקוממתי. "חצי שנה זה זמן מאד מכובד!"
"אז כן? זה כל מה שיש לך להגיד להגנתך?"
עשיתי פרצוף של שטיח ושתקתי.
"אני לא מאמין" הוא הרהר בקול רם, "חצי שנה עלובה."
"אתה יודע, אולי זה לא המקום להשמיע קולות קיפוח, אבל זה ממש
לא נראה שאתה עצוב בגללי, כמו שאתה עצוב מכך שהרקורד העלוב
ממילא שלך יפגע."
הוא שלח אלי מבט נעלב. "אנחנו עוד לא פרודים רשמית אפילו עשר
דקות, שלא לדבר על חמש, ואת כבר מתחילה להתייחס אלי כמו לשאר
החברים שלך?"
"יש לך משהו נגד איך שאני מתייחסת לשאר החברים שלי?"
פה אולי המקום לציין שהיחס שהחברים שלי מקבלים, בדרך כלל לוקה
בחסר הרבה יותר מהיחס לשאר החברים שלי- הידידים או איך שתרצו
לקרוא להם. משום מה זה קורה, ואני יכולה להבטיח לכם, זה לא
בכוונה תחילה, אני מעולם לא הייתי בן אדם סדיסט ורע- לב, אולי
רק קצת פזיז.
הנטייה הרעה שיש לי, היא, כאמור, לשחק קצת עם אנשים ולבדוק מתי
ימאס להם. אתם יודעים, לראות מתי יקרע גבול הסבלנות.
במחשבה נוספת, זה כן נשמע כמו סאדיזם מתחיל ולכן אני אזכיר
שאני לא עושה שום דבר תוך כוונה תחילה וזדונית משהו. למעשה,
אני דיי משתדלת להמנע מזה, אבל אתם יודעים- כורח ההרגל וכל
זה.
הסתכלתי עליו שוב, מנסה לעכל את מה שאמרתי לו. הוא שתק.
נשכתי את שפתי העליונה בזעם. הוא כן מרגיש מזה רע, ואני עוד
יורדת עליו. מסכן. בכלל, הוא בחור מצויין, אחלה בן אדם, גם
נראה דיי טוב, מאד טיפוסי בשבילי- שיער ארוך, עיניים יפות. חוץ
מזה בעצם כלום, אבל בשבילי זה הכל. אז למה אני זורקת אותו,
שוב? שאלה טובה.
אה, כן. אני לא מסוגלת לסבול שהוא נוגע בי. הוא פשוט מעורר בי
חלחלה נוראית כל פעם שהוא רוצה רק להתקרב אלי- אני לא מסוגלת,
זה פשוט נורא. אני חושבת שזה התחיל מתישהוא לפני חודש, אין לי
מושג למה, ואני פשוט לא יכולה שהוא יתקרב אלי. אה, ותתפלאו
לשמוע שזה לא מתנגש עם מה שאמרתי בהתחלה, על זה שאני ממש ממש
רוצה אותו. אני רוצה את הבן אדם, קרוב אלי, אבל לא נוגע.
אני יכולה לעשות הכל כדי שהוא ירצה אותי, אבל שוב- רחוק.
עזבו. אני בחורה מתוסבכת.
"זה משהו שאמרתי?" הוא שאל פתאום, במין הצתה מאוחרת שכזו. "או
משהו שעשיתי? או לא עשיתי? שכחתי איזה תאריך, יומולדת או משהו
כזה?"
"וואו, חמוד, אתה מדבר עלי על קלישאות?"
"אני לא יודע, אני לא יודע..." נאנח, "מעצבן אותי שאני לא
מצליח להכנס לך לראש. מעצבן אותי שכל פעם שאני חושב שאני קולט
אותך, אני מבין שאני לא קולט כלום."
שתקתי בבושת פנים.
או בעצם, כביכול בבושת פנים, כי האמת היא שפשוט היה לי לא
נעים, כל המעמד הזה, ולא היה לי שום עניין במה שהוא אמר. זה
נשמע ממש ביצ'י, אבל זה פשוט נכון. "אתה יודע שאתה ממש מגזים
עם כל הקטע הזה של התסבוך. אני לא כל כך לא מובנת ומסתורית.
ממש לא."
"אז את מעמידה פנים ממש טוב. אני לא מבין, מה האינטרס שלך
לרדוף אחרי, להשפיל ולהביך את עצמך, לעשות הכל כמעט חוץ מלשחד
אותי בכסף, ואז לזרוק אותי? אני לא קולט."
"יו, אתה ממש עושה מזה מה שזה לא, ירון, אין שום אינטרס, פשוט
העניינים לא הולכים. זה לא מסתדר. זה הכל. זה קורה גם לטובים
שביננו, וזה יעבור."
"וואו, אותך בלי ספק הייתי שולח לקו האש להעלאת מורל
החיילים."
גיחכתי. הומור יבש היה לו בשפע.
ישבנו כמה דקות בלי לדבר. הוא בהה בקירות ואני בהיתי בו. וואו,
איך בא לי לנשק אותו. כמובן שהמכשול הקטן של זה שאני לא רוצה
שהוא יגע בי, פלוס זה שכרגע זרקתי אותו, עלול לעמוד בדרכי, אבל
כבר התמודדתי עם דברים גרועים יותר. וחוץ מזה, אין שום דבר רע
בפעם אחרונה לפני הסוף המר.
או כמה דקות אחרי הסוף המר.
חיוך דק מנבה רעות חצה את פני.
הוא הרים את ראשו והסתכל עלי. "או, לא. מה את רוצה? אני מכיר
את החיוך הזה, והוא מפחיד אותי כל פעם מחדש."
התקרבתי אליו. "אתה יודע, ירון, יש פעמים שיפה להן השתיקה, ואף
יפים יותר המעשים."
עיניו נפקחו בחשש. "תראי, אין לי שום התנגדות- "
"אז יופי. אני שמחה שיש הסכמה בינינו..." חייכתי במתיקות בעודי
כורכת את זרועותי סביבו ומקרבת את פני לפניו המבולבלות, שלא
לומר גם מבוהלות מעט.
"אבל, את לא, כרגע... כלומר..."
"אז מה?" חייכתי. "אז אנחנו כבר לא ביחד. זה מפריע לך?"
לאט לאט חיוך התפשט על פניו, והוא נרגע. מסיבה כלשהיא, הפעם לא
הפריע לי כהוא- זה שהוא נגע בי, למרות שהוא כבר לא היה על תקן
החבר שלי.
נשכבנו על המיטה.
אורי תמיד טען שאני צריכה את המרדף אחרי מישהו, בשביל לרצות
אותו. פסיכולוגיה בגרוש. מה הוא מבין בכלל, האדיוט.