יום בהיר אחד, טיפסתי על הגדר של בית הספר ויצאתי החוצה
זה לא הייתה היציאה הרגילה של כל שאר תלמידי החטיבה שלי, חטיבת
"מעלה" - ולא, לא קוראים לה חטיבת ה"מעלה" אלא חטיבת ה"מעלה" -
כאילו למעלה ולא העלייה, בכל אופן, טיפסתי על הגדר: תפסתי
בזרועותיי הדקיקות השריריות קמעה, את קצה הגדר, הרמתי את רגלי
על הגדר גם כן והתחלתי להרים את עצמי. הגעתי אל קצה הגדר וכבר
ראיתי את היציאה, ראיתי את ה"חופש", ראיתי את מרכז הבילוי
והקניות "מתנוסס" באור בוהק ויפה במיוחד. המשכתי להרים את עצמי
וידי התיישרו עד כדי מלוא, לפתע הכל נכשל וידי החלו לרעוד,
מרוב מאמץ, מה שלא הקל על היציאה. העברתי רגל אחת מעבר לגדר
המשוננת קוצים וידי החלו רועדות עוד יותר ממקודם, אבוי!!! ידי
התקפלו ובעודי מפוסק נחתתי על הגדר החדה.
איייייייייייייייייייייי! צעקה חדה חדרה את פטפוטי התלמידים
ששהו במגרש ושיחקו כדורסל, את צרחות התלמידים המשחקים "תופסת"
עם חפצים כבדים - מדי, ואת כל שאר הפטפוטים.
מיד עזבתי את הגדר ונפלתי... על האדמה, אבל הנזק הכבד נגרם
קודם לכן, והנה אני, התפלחתי משיעור, עברתי את הגדר, לכיוון
מרכז הבילויים והקניות, הייתי חופשי, כמו ציפור במעוף, כמו
סופרמן בחלל, כמו אבן בשריקתה על מים, כמו העבדים בשחרורם.
הייתי חופשי! אבל מרותק לרצפה.
הידד לחופש!!!