היו הייתה פעם ילדה קטנה- גדולה שידעה לצייר רק לבבות, וזה לא
שהיא לא ניסתה לצייר בתים או פרחים או שמחה, היא ניסתה אפילו
יותר מפעם אחת. אבל כל דבר שהתחיל כמו משהו אחר מהר מאוד הפך
ללב. לפעמים קטן, לפעמים גדול, לפעמים מלא ולפעמים ריק אבל
עדיין לב.
הילדה שהייתה מיוחדת וידעה להפריח בלונים מלאים במחשבות, תהתה
אולי הבעיה בצבעים או בעפרון ולכן לא היססה להשתמש בצבעים
ועפרונות אחרים, אבל עדיין כל מה שציירה הפך ללב.
היא חשבה שאולי זה בגלל שהיא ילדה וכשתגדל תדע לצייר עוד דברים
מלבד לבבות אבל לא היה לה חשק לחכות עד שתגדל, וחוץ מזה היא
נזכרה באיש מבוגר מוזר שפגשה כמעט במקרה בחצר שעל יד ביתה שידע
לצייר רק לבבות, והיא חשבה (אולי בטעות) שהיא לא רוצה
להיות כמוהו.
הימים עברו חורף אחד לא קשה, וקיץ יבש במיוחד, וכל הנסיונות
שלה לצייר בתים או פרחים או שמחה לא ממש הצליחו. בבית הספר שלה
התחילו לצייר בתים עם גינות, ילדים ואפילו אושר, ואילו הלבבות
שלה התחילו להיות עקומים, עצובים ולא מלאים.
הילדה קטנה - גדולה השקיעה המון אנרגיה בלפגוש אנשים שידעו
לצייר אכפתיות וקירבה, אבל אף אחד לא ידע ללמד אותה לצייר משהו
שהוא לא לב עקום. היא ידעה שהיא שואלת את השאלות הנכונות והיא
ידעה על עצמה שהיא יודעת להתבונן בדרכים הנכונות , ולכן היא
קיוותה שעם קצת מזל יצאו לה בסוף קוים של תקווה.
עברו עוד כמה חורפים של בדידות, וקייצים של חלומות והילדה
הקטנה- גדולה שמה לב שכבר הפכה יותר גדולה מקטנה מופתעת הבינה
כי התעסקה בהמון דברים שהשכיחו ממנה את הרצון לצייר עוד דברים
חוץ מלבבות. היא דיברה עם החיות, חייכה לשמיים ואפילו מצאה כמה
פטריות לא רעילות.
יום אחד בדיוק כשמילאה עוד בלון כחול במחשבות, היא פגשה איש
שנראה לה משונה. היא שאלה אותו מה משונה בו, אבל הוא שחשב על
עצמו שהוא די רגיל, לא ידע למה היא מתכוונת ולכן הוא פשוט שתק
כמו שהוא בדרך כלל עשה כשהוא לא הבין כווונות.
הוא היה די סקרן לגבי בלון המחשבות שמילאה ולכן מיד כשעזבה את
החוט, הוא נגע בו עם קצה המקל שלו ופוצץ את הבלון.
הוא מיד נרטב כי הבלון שלה היה מלא מחשבות רטובות... אותה זה
הצחיק - אבל כדי לא להעליב הציעה לו למלא בלון מחשבות אחד
בעצמו, הילדה הקטנה-גדולה הייתה סקרנית לגבי הבלון שלו, ולכן
ברגע שעזב את החוט נגעה היא בו בכף ידה החמה ופוצצה את הבלון .
חומר כסוף ורח נמרח עליה, היא לא יכלה להבין את המחשבות שלו ,
אבל היה להן מראה מקסים וריח ממש מצוין. זה היה תורו לצחוק
והוא צחק צחוק שלא הכירה, כזה שטלטל אותו אחורה וקדימה, ושגרם
לידיו להתנופף לכל עבר כאילו הוא עומד לעוף . היא הצטרפה
לצחוקו ושניהם חשבו שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
היא עדיין חשבה שיש בו משהו מוזר והוא עדיין חשב שהוא איש
רגיל, אבל זה לא הפריע להם להפריח בלונים עם מחשבות ולפוצץ
אותם אחד על השניה ולצחוק כל אחד בתורו או ביחד.
הוא אהב לראות אותה מדברת עם חיות, ומחייכת לשמיים וקיווה
שיום אחד היא תלמד אותו לדבר עם חיות ולחייך. היא אהבה לראות
אותו יוצר עיגולים גדולים ויפים עם המקל שלו, וקיוותה שיום אחד
ימצא עבורה מקל בדיוק כזה. יום אחד הוא אמר שהוא רוצה לספר לה
משהו שאף אחד לא יודע עליו, היא נדרכה כי אכשהוא היא נזכרה
ביכולת המוגבלת שלה לצייר רק לבבות, וידעה שמיד אחרי תספר לו
את זה. האיש שהיה גבוה, התכופף אליה ולחש לה שהוא יודע לצייר
רק החלטות ומעשים ושכמה שלא ניסה לצייר חלומות, כמיהות או
לבבות זה לא הצליח לו, ועכשיו הוא פשוט הפסיק לנסות. אחרי רגע
של שתיקה כמעט קדושה, הילדה הקטנה- גדולה ליטפה אותו בפנים
ובשיער והרשתה לו למלא במעשים את הלבבות שלה שכבר לא יצאו
עקומים ופתאום כמעט ברגע הילדה הקטנה גדולה שמה לב כי כבר לא
אכפת לה שהיא יודעת לצייר רק לבבות. |
