הייתי בדרכי לסקוטלנד כאשר פגשתי בזקנה אנגליה-סקוטית אחת, שמה
היה ויצוליניה. היא התיישבה מולי בקרון הרכבת אשר יצאה מלונדון
זה עתה, וחייכה. חייכתי חזרה והחזרתי את מבטי לעבר החלון. הנוף
היה מדהים, כה ירוק ושופע פרחים. מרחוק ניתן היה להבחין בחוות
שונות, מוקפות בגדרות ועצים. מפעם לפעם היתה חוצה הרכבת נחל
קטן, וממשיכה ומתפתלת בין הגבעות.
"נוסע לסקוטלנד ידידי?" שאלה הזקנה בחביבות.
"כן, ואת?" השבתי בנימוס.
"וודאי", השיבה, "נולדתי שם אתה יודע".
"נחמד מאוד", חייכתי. אני די אוהב שיחות עם זקנות ברכבת, מי
לא? אבל משהו הציק לי במראה שלה, משהו שגרם לי לרצות בלי לשים
לב לסיים את השיחה הזאת ומהר.
"מה אתה מתכנן לעשות בסקוטלנד?" המשיכה הזקנה בחטטנות.
"אני הולך לחפש את המפלצת מלוך-נס".
היא צחקה. ניתן היה לשמוע צחקוקים נוספים מהנוסעים בספסלים
הסמוכים.
"למה את צוחקת?" נעלבתי.
"כי לא תמצא אותה", ענתה צוחקת.
"מדוע לא?" התרגזתי, "היא קיימת לא?"
"כן, אבל לא תמצא אותה..." היא נשמעה משונה כל כך.
"סליחה?" הרגשתי קצת מוזר.
"לא תמצא אותה...", היא המשיכה בקול שטני, "לא תמצא אותה..."
עיני התערפלו, ועד מהרה שקעתי בתרדמה חזקה. כשהתעוררתי מצאתי
את עצמי במערה נטולת אור. לא ראיתי כלום. רק שמעתי מסביבי רחש
של טפטוף מים. כנראה הייתי בקרבת מקור מים כלשהו. לפתע ראיתי
מקור אור מגיח מרחוק. ניסיתי לקום, אך משהו עצר בעדי. רק אז
הבחנתי כי ידיי ורגליי היו כפותות בחבלים, ולא יכולתי לזוז.
הבחנתי בדמות המתקרבת. היא החזיקה לפיד, ויכולתי לראות מסביבה
את תקרת המערה. היתה זאת מערת נטיפים, כה יפה היתה. הדמות קרבה
אלי.
"התעוררת?" שאלה.
עדיין לא יכולתי לראות את תווי פניה, אבל קולה היה לי מוכר.
זיהיתי אותה מיד, זו היתה הזקנה מהרכבת!
"מה את רוצה ממני?" שאלתי בפחד.
"כלום, כלום", ענתה, "שכב תירגע, ואל תנסה לזוז..."
חיפשתי משהו חד על הרצפה כדי לנסות לקרוע את החבלים שכפתו
אותי, איזשהו סלע חד או משהו, אך דבר לא היה בנמצא. פתאום
שמעתי קול שאגה מרחוק. קפאתי במקומי.
"היא מגיעה... הי מגיעה..." קפצה הסבתא בהתלהבות. קול השאגה
הלך והתקרב. הבחנתי בדמות הנוספת. היא היתה גדולה בהרבה
מהזקנה, וצעדה בכבדות, מרעידה תחתה את ריצפת המערה.
חשבתי שאני עומד למות, ואז נדלק האור. הייתי המום, לא האמנתי
למראה עיני, "לא..." פלטתי, "זה לא ייתכן..."
"כן כן", קפצה הסבתא, "זו היא בכבודה ובעצמה... הרשה לי להציג
בפניך את ג'ולי, המפלצת מלוך-נס".
"מה את אומרת", גיחכתי, "ואת אמרת שלא אמצא אותה..."
"ויצוליניה!" כעסה לפתע המפלצת, "הפעם הגזמת!"
הזקנה חדלה לקפץ והסתכלה בעיני המפלצת בעיניים מודאגות, לא
מבינה במה שגתה, "מ...ה?"
"אני לא יכולה לאכול אותו, הוא קיבוצניק!" אמרה המפלצת בקול
מצחיק.
"אז מה אם אני קיבוצניק!" התרגזתי, "מה אני לא מספיק טוב
בשבילך?"
"אתה נהדר, שלא תבין אותי לא נכון", ענתה, "אבל אני לא יכולה
לאכול אותך, לא עכשיו לפחות".
לא הבנתי, אבל די שמחתי על שלא הפחתי לארוחת הצהרים שלה.
"אתה מבין", היא אמרה, "פשוט יש לי בעיה שתמיד הציקה לי מאז
שהייתי מפלצת קטנה, וחשבתי שאולי אתה תוכל לעזור לי להיפטר
ממנה".
מה לעזאזל לי ולבעיות של מפלצות? לרגע חשבתי שזה חלום. צבטתי
את עצמי, אך זה לא עזר. נשארתי לשכב מתחת למפלצת הנוראית הזו.
"אין בעיה", אמרתי, "אבל קודם שחררי אותי מהחבלים האלו!"
ציוותי עליה. הרגשתי לרגע מכשף גדול, ששולט בדרכונים ומצווה
עליהם מה לעשות.
היא התירה ממני את החבלים, אכלה את הסבתה כי הייתה רעבה,
הושיבה אותי על סלע קטן, והמשיכה.
"אתה מבין", סיפרה, "כשהייתי קטנה אבי קנה לי אופניים. כל כך
שמחתי, לא תאמין. ישר עליתי על האופניים וניסיתי לרכב עליהן,
אבל משום מה נפלתי ופצעתי את עצמי". היא הראתה לי צלקת מאחורי
האוזן. "בקיצור, אבא שלי חיבר לאופניים גלגלי עזר ומאז אני
נוסעת אתם".
"עד היום?" שאלתי.
"כן", ענתה והתחילה לבכות.
"אל תבכי", ניסיתי לעודד אותה, "ספרי לי, כיצד אוכל לעזור
לך?"
"אתה מבין", חדלה לבכות, "אתם הקיבוצניקים נוסעים על אופניים
מגיל אפס. תמיד הערצתי אתכם על המומחיות הזו. חשבתי שאולי תוכל
ללמד אותי איך לנסוע בלעדיהם".
צחקתי ומיד הסכמתי. זו היתה משימה לא פשוטה כלל, אך לבסוף אחרי
שעות של נסיעה על אופניים של מפלצת בת חמש, הורדתי לה את גלגלי
העזר מהאופניים, והיא נסעה במערה כמו דג במים, צוחקת ומאושרת.
ואז כשנהייתה רעבה, אכלה אותי.