"אז מה עוד את רוצה ממני?!" שאלתי אותה מיואש, מנסה בכל כוחי
לדובב אותה. "כל מה שהיה לי, כל מה שידעתי, חשבת והרגשתי, הכל
שלך. הכל אני מוכן לתת לך, הכל. את הלב, את הלב שלי נתתי לך,"
זעקתי בתחינה.
"לא רוצה את הלב שלך, לבבות יש לי מספיק," היא הפסיקה לפתע
לבכות, "יש לי את הלב של ההוא מהמקבילה, את הלב של השכן, אני
כבר קיבלתי לבבות ביסודי. אותי לא תקנה בקלות כזו," היא אמרה
בבוז.
"אז מה את רוצה?"
"דוקא יש משהו שלך שאני רוצה," היא אמרה וחיוך מפונק נפרש על
פניה, "זה משהו חשוב, אבל אם אני חשובה לך אז אתה תיתן לי
אותו."
"בסדר. מה זה?" הייתי סקרן לדעת מה כל כך יקר שיוכל לרצות
אותה.
"אני רוצה את הזריחה שלך. זריחה של כותב... זה נשמע לי ממש
טוב. כבר יש לי שקיעה של צייר, אבל כבר די נמאס לי ממנה. זריחה
של כותב זה בדיוק מה שאני צריכה."
"את הזריחה שלי? אותה את רוצה? מה זאת אומרת?"
"מה לא ברור? אני רוצה את הזריחה שלך. את הסיגריה האחרונה שאתה
מדליק, את העיניים האדומות שבוהות במסך המחשב, את מהדורת
החדשות הראשונה של הבוקר, את המחשבות הנוגות, את טיפות הטל על
אדן החלון, את ציוצי הציפורים, את הריחות של הבוקר, וכמובן את
קרני השמש הראשונות של הבוקר שמבקעות את העננים. בקיצור - הכל.
אבל אם אתה לא אוהב אותי," והיא כבר לקחה נשימה ארוכה והתכוננה
להמשיך לבכות.
"בסדר, תקבלי מה שתרצי. את הרי יודעת שאני אוהב אותך. רק תני
לי עוד זריחה אחת, הנה, זאת שתכף תגיע. בואי שבי איתי, תתחילי
להתרגל, מעכשיו יהיו לך הרבה כאלה."
ואז שנינו ישבנו יחד, על המרפסת, וצפינו בזריחה האחרונה שלי,
והראשונה שלה. אני בחולצה קצרה ובדמעות חנוקות, והיא עטופה
בשמיכה עבה מזמזמת באושר "ארבע לפנות בוקר אנ'לא נרדמת..."
"העיקר שתהיי מאושרת, חמודה. העיקר שתהיי מאושרת." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.