כשיונתן (או יוני, תלוי מי קורא לו), היה מרגיש עצוב, או
מדוכא, או סתם עייף, הוא היה יוצא לטייל. טיול של יונתן לא היה
סתם טיול, כמו טיול שלי לקניון או בפארק. יונתן גר בבית פרטי,
אפילו אחוזה קטנה, רחוק בגליל. וכשיונתן היה יוצא לטיול, הוא
היה הולך יחף, ומרחיק לכל מיני שבילים צדדיים ומקומות נסתרים.
ובפארק, תחפשו כמה שתרצו, לא תמצאו כאלה.
וכמה שיונתן היה מרגיש רע יותר, ככה הוא היה הולך רחוק יותר.
כאילו שעוד כמה מטרים יעזרו לו לשכוח. אולי לשכוח את הדרך
לחזור, אבל לא את מה שהכאיב לו. ובכל זאת יונתן המשיך ללכת,
התרחק והתקרב. וכשהוא היה חוזר, אם הוא עוד הרגיש רע, הוא היה
עושה עוד סיבוב סביב הבית, ואז הוא היה מרגיש עוד פעם טוב.

ולא עבר זמן רב, ויונתן שוב מצא את עצמו יוצא מהחצר האחורית
המגודרת של הבית, הפעם בגלל המבחן במתמטיקה למחרת. שוב הוא
טורק אחריו את השער החורק, ומפליג בין השבילים הנסתרים
לגלויים, עד שלבסוף גם הבית נעלם מהאופק. הוא הלך, הרחיק לאורך
השביל, אבל הרגשתו לא השתפרה. הוא כבר היה עייף, וכאבו לו
הרגליים, והוא היה צמא ורעב. אבל הוא לא רצה לחזור, לא למה
שהיה, לא למה שהרגיש. אחרי כמה שעות לפחות, יונתן הגיע לאגם.
אגם נסתר ולא מסומן, בלי פלג מחובר אליו או מעיין צמוד, ובכל
זאת הוא נראה נקי לגמרי. הירח הלבן צף על פני המים הדוממים.
למרות שהוא היה מודע לסיכון, יונתן היה כל כך צמא, שהוא התכופף
על ברכיו, רכן קדימה לתוך האגם, ולגם לגימה ארוכה של מים
כסופים. וברגע שהאף שלו נגע בפני האגם, הופיעו מעגלים, שהתרחבו
והתרחבו, ולמרות שיונתן כבר התרומם ונעמד, הם המשיכו להופיע,
להתרחב ולבסוף להעלם. יונתן הרגיש איך המים הכסופים מחלחלים
בתוכו, ופתאום הוא הרגיש יותר טוב. כל כך טוב שבאותו הרגע הוא
הסתובב, ולמרות שהיה נדמה לו שזכר את הדרך קצת אחרת, הוא הגיע
במהירות הביתה, נכנס למיטה והלך לישון. הוא לא היה בטוח מה
בדיוק המים האלה עשו לו, אבל באותו לילה הוא ישן טוב כמו שלא
ישן הרבה זמן.
"מבחן? מה פתאום מבחן?" יונתן שאל בתימהון את המורה.
"יונתן, באמת. שמעתי תירוצים הרבה יותר מוצלחים. הנה, בבקשה.
בהצלחה," אמרה המורה, וחילקה ליונתן (שהגיע באיחור כי כמעט שכח
שיש לימודים), את טופס הבחינה. אבל יונתן באמת לא זכר את
המבחן, ובטח שלא את החומר.
אחרי כמה חודשים הגיעה גלי. ויונתן אהב את גלי, וגלי אהבה את
יונתן, אבל יום אחד האהבה התחלפה במריבה, ויונתן שוב מצא את
עצמו באגם. שוב היה לילה, שוב הירח קיפץ מהמים העומדים. הפעם
יונתן לגם לגימה גדולה, אפילו לגימה וחצי, וצפה במעגלים שנוצרו
על פני המים, ואז חזר הביתה והלך לישון. למחרת, כשהגיע לבית
הספר, גלי חיכתה לו בשער.
"אני מצטערת, אתה יודע שאני אוהבת אותך," היא אמרה בקול סדוק,
"כל הלילה בכיתי."
"מה? למה? מה קרה?" יונתן שאל בזעזוע.
"ידעתי שתבין," אמרה גלי וחיבקה את יונתן, שלא היה לו חצי מושג
למה הבחורה המקסימה הזאת מנשקת אותו לעיני כולם. אבל יונתן
ניצל את הרגע, כמו שלימדו אותו, ונישק חזרה.

גם בעיות עם המשפחה, בעיות כספיות, אפילו בעיות אידאולוגיות -
כולן זכו לאותו פתרון יצירתי. כל כך הרבה בעיות, שאחרי כמה
חודשים הדבר היחיד שנותר צלול במוחו של יונתן הוא הנתיב לאגם.
הדרך חזרה, כמו כל שאר הדברים, התערבבה בים של מחשבות, שרובן
שקעו לקרקעית עמוקה.
ערב אחד יונתן נתקל בבעיה שלא ציפה לה, בעיה עם עצמו. לרגע אחד
הוא שקל פתרונות אחרים, מקובלים יותר, אבל הוא כבר לא שלט בזה
- רגליו נשאו אותו מאליהן אל החצר ומשם אל עבר האגם. אפילו
ההורים כבר התרגלו למצב הזה, וטרחו אפילו לשמן את השער החורק.
כשלבסוף הגיע לאגם, התחוור ליונתן שהוא היה צריך להביא בקבוק,
כי הפעם נדרשה לו לגימה ארוכה יותר מהרגיל. הוא התכופף קדימה,
וכשהתחיל ללגום, מעד, וצלל לתוך האגם.
האגם היה עמוק יותר ממה שאפשר היה לתאר. עמוק יותר מים, עמוק
יותר מבאר. יונתן שקע, חסר משקל ועם זאת כבד כמו אבן. לבסוף
פקח את עיניו, ומולו הוא ראה, מוארים באור הלבן של הירח, כמה
נערים ונערות שוחים להם בהנאה, מביטים עליו וצוחקים. לבסוף,
כשהרגיש שהמים הכסופים מציפים את ריאותיו זינק למעלה וטיפס
החוצה מהמים. רק לאחר כמה דקות של התאוששות יונתן שם לב
שהמעגלים הגדולים שנוצרו הפעם עדיין מופיעים ונעלמים. כעת הוא
הרגיש יותר טוב מאשר הרגיש אי-פעם. הוא לא זכר למה הרגיש רע,
הוא לא זכר מדוע הוא מרגיש טוב. למעשה, כשפנה לשוב הביתה הוא
לא זכר איזו דרך תוביל אותו לשם ואיפה בכלל הוא גר. הוא ניסה
להתרכז, לחשוב מה בכלל הוא עושה כאן ליד האגם. הוא הביט על
בבואתו שלו שהופיעה על פני האגם שנרגעו כבר. הביט, ולא זכר מי
הוא בכלל. הוא לא זכר דבר. רק דבר אחד הוא זכר, או אולי ידע -
הוא לקח נשימה ארוכה, וצלל פנימה לתוך האגם. אך הפעם, המעגלים
כבר לא הופיעו.