אני זוכר איך יום אחד החליטו לבנות רכבת שתקיף את כל העולם,
כדי שכל מי שירצה לנסוע לחו"ל פשוט יעלה על איזה קרון שהוא
רוצה, ויחכה כמה שעות עד שהקרון יגיע לחו"ל שלו.
הרכבת היתה כל כך ארוכה עד שהקטר היה משהו כמו 10 מטר מהקרון
האחרון. כמובן שלקטר היו צריכים להיות בערך מליון כוחות סוס
כדי למשוך בערך מליון קרונות, שנסעו על פסי רכבת שהקיפו את כל
העולם, ובעצם לא היה להם סוף.
ואז התחילו המריבות. כל ארץ רצתה שהרכבת תעבור אצלה, אבל האמת
היא שהיתה רק רכבת אחת, אז החליטו שהיא תעבור בדיוק בקו
המשווה, למרות שדי חם שם.
אז התעוררתי מהחלום. שריקה של קטר העירה אותי. לא קטר עם הרבה
קרונות, רק עם קרון אחד, שעובר פה בערך פעם בשבוע, לפעמים גם
פחות, ולוקח אנשים רחוק מהמקום הזה, רחוק, רחוק אל חו"ל, או
סתם רחוק, אל מקום בו אין רכבות ואין אנשים ואין חיות ואין
עצים, רק נמלים. ושם במקום הזה, אתה יכול לשבת ולחכות, ולחכות,
ולחכות, ומדי פעם גם לדבר עם נמלה או שתיים, ולהמשיך לחכות, עד
שיגיע עוד פעם הקטר והקרון היחיד שלו, ויביא אתו עוד אנשים,
שיוכלו לשבת אתך ולחכות, ולדבר גם עם נמלים.