תמיד הייתה לי בעיה עם נזלת. הייתי חוטף סתם כך צינון באמצע
הקיץ, ומתעטש במשך שבועיים. הרגשתי נורא, רציתי למות, אבל
במקום זה הלכתי כל פעם לישון. זה בד"כ פתר את הבעיה. קמתי
בנאדם חדש, אבל אחרי חצי שעה זה התחיל עוד פעם. עד שיום אחד
נשבר לי. החלטתי לגזור את האף. לקחתי את המספריים המיוחדות
שאימא קנתה במיוחד בשביל לגזור בדים, ואיך שבאתי לגזור את האף,
פתאום שמעתי איזשהו קול פנימי שאמר: "אה אה אה, אל תעשה את
זה".
זה היה קול די מוזר, מן קול מצונן שכזה. חשבתי שזה המצפון, אבל
זה לא היה הוא. הוא לא עובד במקרים כאלו, כשאני רוצה לפגוע
בעצמי, אלא רק באחרים. בקיצור, כל העסק התחיל להראות לי מזה
מוזר. חשבתי שאני מתחיל להשתגע, מתחיל לשמוע קולות שכלל לא
קיימים. באתי שוב לגזור את האף, ואז היא נשמעה שוב:
"לא, בבקשה, אני מתחננת..."
"מי זה?!" שאלתי, והסתכלתי סביבי מחפש תשובה.
זו היתה מפלצת הנזלת. היא התחננה בפני שלא אגזור לעצמי את האף,
כי אז אני אהרוג אותה. שאלתי איפה היא גרה, אז היא אמרה שבתוך
האף, קומה עליונה. היא אמרה שהיא מצטערת והיא לא התכוונה לעשות
לי רע כל כך, אבל זו היתה חובתה, והיא לוקחת את כל האחריות. לא
הבנתי על מה. היא הסבירה שעל הצינון כמובן, הכל הכל באשמתה. כל
הימים והשבועות הנוראים האלו - באשמתה.
שאלתי אותה אז למה היא עושה לי את זה, אז היא אמרה שזה בעיקר
בשביל שלא יתקרבו אלי וינסו לקחת ממנה את האף שלי. זה האף שלה
ורק שלה, והיא לא רוצה שיתנו לי נשיקות וכל מני דברים מגעילים
כאלו, שבטעות יכולים לגרום לי לאבד את האף.
צחקתי ואמרתי לה שזה עוזר, במיוחד כשסבתא נחמה רוצה לתת לי
נשיקה, ואז אני אומר לה שלא כדאי לה כי אני מצונן.
ביקשתי ממנה שתפסיק כי אני די סובל מזה, והסברתי לה שלא יכולים
לקחת לי את האף, ושאין לה מה לדאוג. היא חייכה, אבל ראיתי שלא
היתה בטוחה במאה אחוז במה שאמרתי לה. לבסוף קצת נרגעה והסכימה
כי תפסיק, ובאותו הרגע באמת נפסק לי הצינון.
מעולם לא דיברתי אתה יותר. גם מעולם לא הייתי מצונן שוב. אני
חושב שהיא מתה, או שעברה למישהו אחר.
"אטשו!!!" זה האח שלי. בזמן האחרון הוא כל הזמן מצונן.