כוס אמו על החלומות האלו. שילכו לעזאזל. מי צריך אותם? מילא
היו נחמדים אלי פעם אחת, רק פעם אחת, אז אולי הייתי חוזר בי,
מבקש סליחה. אבל כנראה שהם בכל זאת לא סולחים. במחשבה שנייה,
אין בכלל מה לצפות מהם. ככה הם, רעים בנשמתם. תמיד היו ותמיד
יהיו. לסלוח? אני פשוט משלה את עצמי, למה שיסלחו?
מאז המקרה ההוא לא שמעתי מהם מילה. אפילו לא מילה אחת קטנה! אז
למה שאני אשמע עכשיו? אני בכל אופן, סליחה לא הולך לבקש מהם.
אין לי על מה, זו הכל אשמתם.
מילא היו נחמדים אלי מדי פעם, ושולחים לי חלומות רעים, אז
הייתי מבין. קורה שיש חלום ממש טוב לא? אבל אפילו לא פעם אחת!
כל מה שרציתי היה פעם אחת להתעורר מהשינה בבהלה ולומר: "כמה
טוב לחזור לעולם האמיתי..." אבל לא! תמיד חלומות טובים. טובים
ועוד יותר טובים, ומאוד מאוד יפים, וזה מה שהרגיז אותי. עד
שהתפוצצתי. ביקשתי לראות את מנהל החלומות. אמרו לי בהתחלה שזה
בלתי אפשרי, אבל כשהתחלתי לצעוק, לבסוף הסכימו. לקחו אותי
למשרד שלו, הושיבו אותי בכסא שמול שולחנו, ואמרו לי לחכות.
חיכיתי בחוסר סבלנות עד שנפתחה הדלת, ואז קפצתי ממקומי והתחלתי
להוציא הכל.
"שב תירגע" הוא הצביע לכוון הכסא עליו ישבתי קודם, "ספר לי
בדיוק מה הבעיה". התחלתי שוב... "אבל שב קודם! אני מבקש".
ישבתי, נרגעתי קצת ואז התחלתי בפעם השלישית גלידה. אמרתי לו
שאני לא מסוגל יותר ושנמאסו עלי החלומות הטובים האלו, ושהגיע
הזמן שלשם שינוי יהיה לי חלום רע. אמרתי לו שהפעם זה באמת עבר
את הגבול, ולכן באתי ישירות אליו.
"דווקא חשבנו שאתה מאוד אוהב חלומות יפים. כולם אוהבים".
"לא אני! לפחות לא עכשיו. אולי בהתחלה זה היה נחמד, אבל כמו כל
דבר בחיים גם זה נמאס. זה באמת יותר מדי כבר..."
היה מדובר בחלום שבאמת אף אדם לא היה מתנגד לו, במיוחד אם זו
הייתה מציאות.
זכיתי בלוטו ב- 25 מליון דולר. זכייה בלעדית. הייתי מאושר.
קפצתי עד הגג משמחה. אפילו שתיתי שוקו כזה של תלמה, שאני די
שונא בדם. באתי לבקש אישור יציאה מארץ החלומות. רציתי להתעורר,
לשמוח גם בחיים, לצאת לפנסיה מוקדמת. במכס עצרו אותי הפקחים
ולקחו לי את הכסף. כמה שניסיתי להחביא אותו טוב, הם מצאו אותו.
הם תמיד עולים על כאלה שמנסים להבריח דברים לעולם החיצוני. הם
אמרו לי שאני כבר מכיר טוב את הנהלים,  ושאסור לי לקחת איתי
דברים מארץ החלומות חזרה למציאות. אמרתי להם שאני יודע, אבל
קיוויתי שאולי הפעם.. הרי מדובר בסכום כה גבוה ומשמעותי
לגבי... הם לא הסכימו. בשום פנים ואופן לא! כמה שהתחננתי
וניסיתי לדבר ללבם, שום דבר לא עזר.
אז התעצבנתי ואמרתי שאני רוצה לראות המנהל וככה הגעתי אליו.
"ואתה מצפה עכשיו שאני אאשר לך לקחת את הכסף איתך?" הוא שאל
בסבירות פנים.
"למה לא?" שאלתי
"מצטער. בלתי אפשרי" הוא ענה. "לא יעזור לך כלום".
בנזונה. בניזונות כל החלומות האלו. תכף אני אראה לו מזה לא
יעזור לי כלום! קמתי והתחלתי שוב לצעוק כמה שנמאס לי מהם ומכל
הארץ הזו, ושילכו לעזאזל, וכל פעם אותו הסיפור אתם, פעם
כשזכיתי באוטו בגלגל המזל, ופעם כשגיליתי מטמון על אי בודד,
ועכשיו זה. רציתי שיתנו לי רק חלום רע אחד. רק אחד. שיהיו אלי
נחמדים מדי פעם, שלא אצטרך להתעורר כל פעם מחדש ולהתבאס מחיי
האמיתיים. לא רוצים לא צריך. שילכו לעזאזל ולא יחזרו אלי
לעולם. לא רוצה אותם בצורה כזו.
אז המנהל הזמין את המאבטחים שלו, וזרק אותי בבעיטה מארץ
החלומות. מאז המקרה ההוא אני לא חולם יותר חלומות. רק נשכב
במיטה בלילה ועוצם את העיניים.
כוס אמו על החלומות האלו. שילכו לעזאזל. מי צריך אותם? לפחות
כשזרקו אותי מהארץ המטופשת שלהם הצלחתי להבריח בכיס 100 ש"ח
מזוינים מתוך ה- 25 מליון.
100 ש"ח מזוינים, זה גם משהו.