גידי שלח את ידו לעורפו וגרד אותו בחוזקה. "שוב פעם זה מתחיל"
הוא אמר בחוסר סבלנות, "אני לא מסוגל איתן יותר". "על מה אתה
מדבר?" שאלתי אותו בחוסר עניין, רק כדי לתת יחס לרטינותיו
הבלתי פוסקות. "עליהן, הן לא מפסיקות לגרד מאז שהגעתי לפה".
"מי לעזאזל?!" חזרתי ושאלתי קצת נרגז, על שלא השיב לשאלתי.
"החיפושיות".
"איזה חיפושיות?"
"נו אלו שמעופפות פה בחדר". פתאום הרגשתי עקיצה חדה בכתפי ומיד
שלחתי את היד לגרד במקום. "הנה אחת אפילו נחתה עליך" הוא אמר
נלהב, מנסה להוכיח את טענתו. "איפה?" שלחתי מבט על גופי בעודי
מגרד, מחפש משהו, אך לא מצאתי כלום. "הרגע העפת אותה, כשגרדת,
לא שמת לב?", "על מה אתה מדבר, תגיד לי עוד פעם שתית היום?"
חזרתי לעיתון, כועס על שהפריע לי מלכתחילה. "למה אתה תמיד חושב
ששתיתי כשאני מדבר אליך..."
"כי אתה פסיכי, זה מה שאתה" צעקתי עליו "מזיין לי בשכל על
שטויות כמו חיפושיות מעופפות, מה אתה חושב שאני אידיוט?! פשוט
תפסיק עם השטויות שלך, נמאס לי מזה כבר!"
גידי התיישב אחורה בספה נבוך במקצת על התפרצות הזעם שלי, לא
מבין מה הוא עשה לא נכון. לא נורא זה יעבור לו, הוא רגיל אלי.
עוד כשלמדנו יחד בתיכון זה התחיל לי, יותר נכון זה התחיל לו,
תמיד מקשקש על דברים שאני לא רואה ולא מבין, אז בסוף אני
מתעצבן וצועק עליו, ככה זה, הוא מרגיז, שיעזוב אותי במנוחה.
פעם הוא אפילו טען שהוא רואה את הבגדים החדשים של המלך הערום
ההוא, כשהסתכל באחת התמונות בספר "בגדי המלך החדשים". הוא טען
שאני טיפש ולכן אינני רואה אותם כמוהו. האמת, תמיד חשבתי
שהציורים בספר הזה לא מתאימים לילדים, גידי לעומת זאת לא ראה
בהם שום דבר חריג. הוא דווקא טען כי הדמויות מאוד יפות בבגדים
שלהן כפי שהן מצוירות. אף פעם לא ייחסתי אליו שום חשיבות, תמיד
צעקתי עליו ובסוף הסכמתי אתו מחוסר רצון, רק כדי שיעזוב אותי
במנוחה.
הוא שתק ואז חייך אלי ואמר בלגלוג: "אתה לא רואה אותן, מה?"
"את מי?" התחלתי להתעצבן שוב. הוא לא לומד, למה הוא אף פעם לא
מוותר?
"את החיפושיות!"
"לא אני לא רואה אותן, אני אף פעם לא רואה אותן!"
"מדהים, הן פשוט מעופפות פה בחדר בהמוניהן, אדומות עם נקודות
זוהרות כאלה, נוחתות עליך, ואתה לא רואה" הוא גיחך לעצמו,
"לפחות אתה מרגיש אותן". "מי אמר לך שאני מרגיש אותן?" שאלתי
בתמיהה. "אתה מגרד לא?" "כשמגרד לי" השבתי, "בדיוק!" הוא צעק
נלהב "כשמגרד לך - כשהחיפושיות מתחילות להלך לך על הגב, ועל
הידיים, ועל כל הגוף, והרגליים שלהן מגרדות לך". הסתכלתי עליו
המום, לא ידעתי אם לתת לו אגרוף או סתם לצחוק לו בפנים. על כזה
דבר אין מה לענות מלבד לשאול אותו אם הוא חשב ללכת לפסיכיאטר.
לא רציתי לצחוק לו בפנים. זה יעליב אותו, אחרי הכל הוא חבר,
וחוץ מזה אני לא אוכל להפסיק לצחוק ברגע שאתחיל. אז נתתי לו
אגרוף בפנים. הוא התחיל לגרד באף ואמר: "לא היית צריך למעוך לי
אחת בפנים, אתה יודע". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.