כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, זה היה במועדון לילה. מועדון זרוק
כזה, איפשהו בתל אביב, כמה חברים שלי גררו אותי לשם נגד רצוני,
"נו... לפני הגיוס, לפני שהכל מתקלקל, בוא כבר," הם אמרו לי
ותקעו בי מרפקים. ואני לא ממש רציתי ללכת, רציתי לבלות את
הימים האחרונים שלי בשקט עם עצמי, לישון הרבה, לפני שזורקים
אותי להתבזבז בצבא. לא שיש לי משהו נגד לשרת בצבא, ואני בהחלט
בעד לתרום מעצמך ונגד כל סוג של השתמטות, אבל מכאן ועד לבוא
ברצון ובכיף המרחק עוד גדול. אבל חברים זה חברים, ונגררתי
אחריהם בחוסר רצון מובהק, מה שבכלל לא הפריע להם - יותר ממה
שהם רצו שאני אהנה, הם רצו להנות בעצמם. וכך מצאתי את עצמי
יושב עם סיגריה והפנקס שלי בפינה החשוכה של המועדון, לוקח
שאיפות גדולות ומשרבט רעיונות שצצו לי בראש. הרחבה היתה כל כך
עמוסה, וכולם רקדו כאילו מחר הם מתגייסים ואני הוא זה שנשאר
פה. רק אחרי שהמוסיקה פסקה לכמה רגעים והרחבה התפנתה, ראיתי
אותה הולכת עם חברה לכיווני.
"יש לך אש?" היה לה את הקול הכי מדהים ששמעתי מעולם.
"בוודאי," אמרתי ומיהרתי לשלוף את המצית שלי מהכיס. חשבתי שבכך
תמה השיחה, ואז היא גררה כיסא והתיישבה לידי.
"לא רקדת בכלל כל הערב," היא אמרה בשקט.
"לו ידעתי שעוקבים אחריי," השבתי מופתע, "הייתי מתאמץ קצת
יותר."
"עזוב," היא צחקה, "ריקודים זה לא מה שהיה פעם. מה זה הפנקס?"
"שלום," הרחקתי את הפנקס, "אני עוז. ומי את?"
"אני שיר."
"מתאים לך השם," חייכתי, "מה את עושה פה, שיר?"
"אני רוקדת. מה אתה עושה פה, עוז?"
"אני סובל."
"אז אפשר לצאת החוצה, אם את רוצה כמובן."
"רוצה זו לא מילה, אני חייב לצאת החוצה," ובצורה מאוד לא
מתאימה לי אחזתי בחוזקה בכף ידה וצעדתי איתה החוצה במהירות,
רחוק מהרעש וההמולה. נכנסנו לאוטו, נשמתי עמוק.
"אז לאן אתה רוצה לנסוע?" היא שאלה.
"לירח, לשמיים, למקום רחוק ולא לחזור," השבתי בהחלטיות.
"אני חוששת שנאלץ להסתפק בחוף הים, איך זה נשמע לך?"
"ברירת מחדל עלובה למדי, אבל אין מה לעשות," התנעתי את האוטו
ואחרי רבע שעה של הסתבכויות ברחובות הצרים והחד-סטריים של תל
אביב נשפכנו אל חוף הים. נטשנו את האוטו באיזו פינת רחוב,
וצעדנו אל החול. השעה היתה כבר כמעט שלוש, וחוף הים היה כמעט
נטוש, פרט לכמה גלים שהתעקשו להמשיך ולתקוף את החוף בעצלנות.
הלוואי והייתי יכול לספר לכם שזה היה ערב של אהבה פרועה וחסרת
מעצורים, משהו פיזי ומלא תשוקה, אבל זה היה לילה מאוד שקט של
שיחות ארוכות. סיפרתי לה על עצמי, מאיפה באתי ולאן אני הולך,
והיא סיפרה לי עליה. כשהאירה השמש ונזכרתי שהיום זה היום
הגדול, שרבטתי לה על דף מהפנקס את הכתובת והמספר שלי, וביקשתי
שתכתוב. והיא כתבה, מן הסתם, כי היא הבטיחה. אבל אני את המכתב
שלה כבר לא קיבלתי, כי שבוע אחרי שהתגייסתי, פרצה המלחמה.
זה מוזר, עכשיו אני מבין, כשנלחמים במלחמה תמיד זוכרים את היום
והשעה, את האירוע הסמוך, את ההודעה הדרמטית בתקשורת, את הלחץ,
החרדה, הגאווה והביטחון. זוכרים את היעדים, המהלכים, הנסיגות
הטקטיות. אני לא זוכר אף אחד מאלה. אני רק זוכר שהחיים הפשוטים
שלי הפכו למשחק שח מתוחכם, שאני אפילו לא רואה בו את הכלים
האחרים. אני לא זוכר איך נלחמתי, מתי נזרק הרימון ומתי הגיע
המסוק, אני רק זוכר את הקירות הלבנים של בית החולים. אחרי שבוע
שיר באה לבקר אותי. שמחתי כל כך לראות אותה, ורציתי לומר לה
כמה כולם שונאים אותנו שם בחוץ, וכמה הכל כל כך מסוכן, ולה רק
היה לומר לי שאני בנאדם ברברי, שהשלום זו הדרך היחידה. אם רק
היה לי כוח לצעוק הייתי אומר לה כמה היא טועה, אבל אני הייתי
עייף. אני לא זוכר את המשפטים שלה, רק שבאותו הערב הודיעו
ברדיו שהיה פיגוע המוני בעצרת למען השלום. בדיוק כשניגנו את
השיר, השיר של שיר, שיר של אחרי המלחמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.