חבר שלי ואני חיפשנו איזה בית קפה לשבת בו. נתקע האוטו דרומית
לנתניה ולא התחשק לנו לקרוא עכשיו לעזרה וכל שאר החרא הזה
שקורה כשהסקודה (שוב) מזכירה שהיא צריכה המון תחנונים ואהבה.
בדרך איזה אחד תאילנדי זקן עוצר אותנו. אומר שתמורת מאה חמישים
שקל הוא יגשים לנו משאלה. החבר שלי צחק וזרק לו שקל. אמר שהוא
משעשע אבל להשיג כסף הוא יצטרך להתאמץ יותר. הלכנו משם. אחרי
יומיים של חוסר שינה חזרתי. הסתובבתי ברחובות שבהם עברנו  עד
שסוף סוף מצאתי אותו. הוא אמר שתמורת מאה חמישים שקל הוא יגשים
לי משאלה. נתתי לו. אמרתי לו שהחלום הכי גדול שלי זה לדעת
לכתוב. לכתוב יפה, מרגש. משהו שיגרום לאנשים לחייך בהזדהות.
משהו ש.. שירגש! שיהיה לי כשרון.
תוך שבוע הייתי מפורסמת. כל אחד קנה את כרטיסי הברכה שלי. כל
משפט שהייתי מוציאה מהפה היה יוצא כמו איזה ג'ינגל מפגר. משהו
שמח ועליז. ואימא שקיבלה כרטיס ליום האם התרגשה. אולי הייתי
צריכה להיות יותר ספציפית.