נפרדנו.
הילדה הקטנה שבתוכי שמאמינה למה שמראים לה בסרטים מצפה ממנו
לשוב. הוא אפילו לא יעלה על הרכבת הזאת, טוב, הוא יעלה ואז ירד
כי הוא לא יוכל להשאיר אותי פה לבד, בלעדיו.
הוא יודע שאני לא יכולה בלעדיו. הוא האויר לנשימה שלי ואני
שלו.
הוא יודע שאני ארגיש כל כך בודדה בלעדיו, מי יחמם אותי בלילות
הקרים מתחת לסדינים? מי יביא לי פרחים קבוע ימי שני חמישי?
תגידו לי-מי? אולי אתה תגיד לי?
אתה אשם בכל! איך הסכמת...ללכת...לעזוב אותי, לתת לי לבכות את
נהרותיי, איפה אתה עם הטישו שלי? (זוכר את הפעם שרבתי עם מיכאל
ובכיתי לך בטלפון, ואז באת אליי, ועשית לי אהבה, עשית בי אהבה
והבכי הפסיק ומיכאל נשכח? זה לא יהיה עוד, אני מקווה שאתה
מבין!)
אבל אני אוהבת אותך ואומרים שאם אתה אוהב מישהו אתה תתן לו
ללכת.אבל היא לא רוצה.
הילדה הקטנה שבתוכי תמשיך לפנטז ולשחק את המשחקים שלה.
אני אהיה במציאות שלי.
נפרדנו. כזה בפשטות, כאילו לא עברנו קיץ אהבה מדהים, כאילו
אנחנו סתם ידידים שנפרדים ויפגשו שוב.
אנחנו לא ניפגש שוב.הוא ימצא לו מישהי חדשה לעשות לה אהבה,
לעשות בה אהבה.
אותי הוא משאיר בתחנת הרכבת ההומה איש, משאיר אותי להסתכל עליו
נעלם, נעלם מחיי.
הדמעות זולגות להן...ולא אכפת לי.
נפרדנו. אני והילדה הקטנה. נמאס לנו אחת מהשנייה.
היא בפנטזיות שלה ואני במציאות שלי. |