מדבר. משתנה. הולך. חוזר. עושה דברים. אני בעולם גדול. עולם
משל עצמי. מנסה לשמור על מעגל של שפיות. מנסה להיות אופטימי.
עושה הכל בסדר. מנסה לעשות הכל בסדר. וחושב רק עליך. כל הזמן.
עכשיו אני שמח. עכשיו אני עצוב. עכשיו זה אני. כמו שאני. כמו
שאני רוצה להיות. כמו שתמיד חלמתי. לאט לאט משלים עם עצם
קיומך. גם אם אתה כבר לא קיים. אני מנסה לראות. לחשוב שאתה חי
בתוכי. בתוך הזיכרון. אבל מה שעולה לי זה רק כמה תמונות
שתקועות בראש, כמה מילים וסרטים. אני מדבר עם חברים. עם אנשים
שאני אוהב. מנסה לא להיות תקוע בבור של שתיים עשרה שנים.
סיפרתי כבר לכמה על איך שאני מרגיש. אבל זה לא משנה מה אני
אגיד, אני עדיין תמיד אהיה תקוע עם תמונה שלך בראש. עם כמה
מילים וסרטים. זה לא משנה כלום. זה לא משנה אם אני אנהל אורח
חיים נורמלי או אורח חיים מעוות. אתה תהיה בכל מקום בכל פינה.
ואני, אני בסך הכל אני. בנאדם אחד בעולם גדול ומוזר. מגלה
דברים חדשים כל יום בבוקר. אני אוהב אותך. תמיד אהבתי. ותמיד
אני יאהב. זה מוזר איך תמיד אני מתחבר אליך כשאני לבד. למרות
כל האופטימיות. אולי עדיף לך ככה. ואולי... זה כבר לא משנה.
אתה תמיד תישאר איתי. לא משנה מה יקרה ולא משנה מתי. ותמיד
תישאר כזה. אח שלי הקטן.