שאלו את המשפחה
של החייל שאינו זוכר את שמו,  
את המלצרית על השמשות המתנפצות
בראשה.
ראיינו את האישה,
את פניה המוכתמות בדם
של אותו חייל
שאינו זוכר את שמו.
על הוואבן בכל לילה, שאלו -  
הו, לא!

אתם רק דיווחתם על פצועים קל,
אבחנתם נפגעי הלם,
אמרתם - תגובה נורמלית
למצב
לא נורמלי,
הבטחתם - עניין של זמן.
ובגליון הרפואי כתבתם -
שחרור הביתה,
שלושה ימי מחלה.

האם הקפדתם לתפור היטב את הזכרונות?
לאחות את הרסיסים?
להנחות כיצד לטפל במקרה שישובו
המראות, הקולות, הריחות?
הו, לא!

אתם רק אמרתם,
פרטים במכתב השחרור.

30/3/03
קפה לונדון - בית חולים לניאדו
נתניה