כשנכנסו למועדון השעה הייתה כבר 12:30. הקהל רקד בצפיפות
ברחבה, ולא השאיר מקום לעבור. ערן חיבק אותי חזק, בידיים
השריריות שלו, והתחיל להידחף בין כל הרוקדים, מנסה לעבור בלי
להדרס. כשהתיישבנו ראיתי שדנה ואמיר עוד מנסים לעבור, ועדי
וגיל עוד איפשהו קרוב בכניסה. כשהם הגיעו והתיישבו לידנו,
הזמנו משהו לשתות. ערן אפילו לא נתן לי להרים את התיק, ישר שלף
את הארנק - על חשבונו. הדבקתי לו נשיקה קצרה על השפתיים, הוא
הסתכל עלי מבסוט לגמרי, והחזיר לי נשיקה ארוכה יותר. כנראה
שלשאר נמאס לחכות לנו, והם הלכו לרקוד. ערן ואני התעכבנו קצת,
שותים, מחייכים, ובסוף הלכנו גם לרקוד. עוד לא יצא לי לרקוד
איתו, והוא רקדן לא רע בכלל. כל הערב רקדנו, נחנו מעט, שתינו,
ושוב רקדנו.
היחיד שוויתר על השתיה היה אמיר, התורן לנהוג הפעם...

למחרת הזדחלתי לי לאט מהמיטה. למה בית הספר לא יכול להתחיל
בצהרים?! כשנכנסתי לבניין, נפלתי דווקא על סגנית המנהלת, שעשתה
"סיור". למזלי, עברתי עם עוד כמה חברים, והיא הייתה עסוקה בהם,
עד שלא הבחינה בקיומי. לשיעור נכנסתי באיחור של חצי שעה. גיל
העביר לי פתק, שערן ביקש למסור לי. מכתב אהבה... גיל ואני
לומדים ביחד כבר מהיסודי. הוא מן בחור קטן כזה, זריז, כמו איזה
קריקטורה חיה. מן "ליצן הכתה" כזה. הוא יושב מאחורי, אבל בגלל
שגם ככה אני יושבת על הצד, אנחנו לא מפסיקים לדבר... מתי התחיל
הרומן שלו עם עדי? אף אחד לא באמת יודע. כולם כן יודעים שכבר
חודשים רואים אותם ביחד, אבל מתי בכלל הם הכירו?!

בהפסקה הקצרה שהייתה, פגשתי ליד הברזייה את עדי. קשקשנו קצת על
המסיבה, על כל מני שטויות, והיא סיפרה לי שערן חזר אתמול עם
חיוך מרוח על הפרצוף, שאפילו הכלב הרגיש שערן מאוהב...
עדי היא האחות הקטנה של ערן, דרכה הכרתי אותו. היא קטנה מערן
בשנתיים, וממני בשנה. אנחנו חברות טובות כבר כמה שנים, מאז
פעילות משותפת שהשתתפנו בה.

בהפסקה הגדולה סוף סוף פגשתי את ערן. אחרי שמצאנו איזה מקום
שקט, הסתכלנו רגע אחד על השני, ובדחף פתאומי התחלנו להתנשק.
חמימות התפשטה לי בגוף, למרות הקור שהיה. התחבקנו ונשכבנו קצת
על הספסל. כשהתעוררנו שמענו את סגנית המנהלת היקרה צועקת
עלינו" בשביל זה באתם?! לישון ולהתמזמז?!" שנינו הסמקנו. ומה
יכולנו להגיד? שאפילו פרטיות אין?...

למסיבה הבאה התכוננו הרבה. עדי ואני באנו אל דנה כבר שעתיים
לפני. בעצם- לי זו לא ממש הייתה בעיה, כי דנה גרה 2 בתים ממני.
יש לה חדר ענק משלה, והיא בת יחידה. דנה, עדי ואני חברות מאוד
קרובות. ככה שכשנפגשים למשהו, זה כמעט תמיד אצל דנה.
בשעה 11:30 הבנים הגיעו.
"מי תורן לנהוג היום?" דנה שאלה.
"אמיר" ערן נידב אותו בחיוך למשימה.
"למה אני?, אני נהגתי פעם שעברה".
"נו - אז אתה כבר מתורגל..." גיל הכניס לו מכה מתחת לחגורה.
לפחות הוא ניסה.
"אז בתור האחרון שהוציא רשיון, אחרי 4 טסטים, אתה צריך לתרגל!"
אמיר, לא יצא פראייר.

אמיר הוא טיפוס כזה - מבצעי. תמיד לא יהיה הפראייר, יחפש לעשות
קומבינות, תמיד לעשות הכל הכי טוב, הכי מדוייק, הכי מהר. מי
שלא מכיר אותו עלול לחשוב שהוא במין פוזה של איש עסקים, אבל
לאמיר יש לב זהב, והוא תמיד יידע איפה, מתי ואיך לעזור, מתי
להתפשר וכו'. הפעם הוא לא התפשר - גיל נוהג.

אחרי שגיל סיים לאסוף את הזנב לרגליים, הוא מצא רעיון חדש.
"יש לכן רשיון נהיגה - שוויון זכויות בין המינים - תנהגו גם
אתן פעם אחת!". עדי התנדבה. ובתודה לאל - יצאנו.

בעיצומה של המסיבה, ערן לקח אותי הצידה.
"אולי נעלה את המסיבה בדרגה?" שאל.
"מה זאת אומרת?" ניסיתי להבין.
"יש לי כאן חומר שיעשה אותנו מעופפים..." הוא התחיל לדבר, אבל
אפילו לא נתתי לו לסיים.
"נראה לך?!", צעקתי "וממתי אתה בכלל מתעסק עם זה?!"
הוא ליטף את השיער, הריח אותו, ונישק אותי.
"אל תלחצי, חמודה, זה לא משהו כזה רציני..." הוא ניסה לשכנע.
הוא בלע כדור, ואחרי שלא הסכמתי,חזרנו לרחבה. אחרי רבע שעה
בערך, הוא שוב לקח אותי הצידה.
"נו מה איכפת לך? בואי תנסי." הוא התחיל ללחוץ עלי.
"אמרתי לך שלא - נכון?!" התעצבנתי.
איך שבאתי ללכת - הוא תפס אותי ביד, אחיזה חזקה וכואבת.
"אתה מכאיב לי", אמרתי "תעזוב".
הוא נעשה תוקפני. "למה את מתעקשת להרוס לי את המסיבה?!" הוא
שאל. הייתי המומה. ובאותו רגע הוא עשה מעשה שהימם אותי עוד
יותר. הוא פשוט תפס לי את הפנים, והכניס לי סטירה. הרגשתי דם
יוצא לי מהלחי. ברחתי לרחבה בבכי וחיפשתי את עדי. משכתי אותה
לשירותי נשים, ערן חיכה לי מאחורי הדלת וידעתי את זה.
"אנחנו הולכים עכשיו!" אמרתי לה בבכי.
"מי עשה לך את זה?" היא הסתכלה על הפנים שלי המומה.
"האח המסומם הזה שלך!"

יצאנו, ברחתי מערן, ישר לגיל ואמיר, והבהרנו להם מה קורה. תוך
חמש דקות כבר היינו באוטו, רק 5 אנשים, מתוך השישה שהגיעו.
כולם כעסו על עליו, והעדפנו שישאר רחוק לעכשיו.

למחרת התעוררתי לקראת הצהריים, לקול צלצול הטלפון. "היא ישנה,
היא תחזור אליך כשהיא תקום". שמעתי את אמא שלי עונה. "מהבוקר
כולם מחפשים אותך", דיווחה לעיני המלאות סימיני שאלה. "כולם
רוצים לדעת אם את בסדר. רק אני לא יודעת אפילו למה הם שואלים!"
היא רטנה. זה כלום אמא, באמת. "אז למה כולם פתאום רוצים לדעת
מה שלום ליאת?!" היא דרשה לדעת. "כלום, באמת, רבתי אתמול
במסיבה עם ערן, ונראה לי שאין לנו יותר סיכוי ביחד". הרגשתי
שקשה לי לבטא את המילים האלה.  "בני נוער" אמא שלי חייכה, "תני
לזה זמן, רק הכרתם וכבר..." "אני יודעת" קטעתי אותה, כבר שמעתי
את ההרצאה כמה פעמים, אבל הפעם אמא לא ידעה, עד כמה ההכרות
יכולה להגמר רע... אחרי שעה התקשרתי לעדי.
"את בסדר?", היא שאלה מייד.
"כן, תודה" עניתי. "ומה איתך?"
"תודה" היא נשמעה מוזר "אני עדיין המומה ממה שקרה אתמול".
"גם אני. הוא חזר הביתה בכלל?"
"כן, לפני שעתיים."
"וההורים שלך יודעים על מה שקרה?"
"לא, אני רוצה קודם לדבר איתו ביחידות"
המשכנו לדבר עוד כמה דקות ואז עדי הייתה צריכה לנתק. דיברתי
קצת עם כולם, אחרי שאמא שלי הבטיחה שאני אחזור אליהם. גיל היה
המום במיוחד. הוא חבר של ערן כבר שנים, ובחיים ערן לא רמז על
שימוש. לא סיפרתי להורים שלי על מה שקרה במסיבה. למחרת פגשתי
את כולם בבית הספר. ערן כמובן, לא ישב איתנו. הרגשתי מוזר. מצד
אחד כעסתי עליו ונפגעתי ממנו, אבל עדיין הרגשתי מן געגוע לא
מובן ורצון להמשיך את הקשר. ישבתי עם כולם על הספסל ודיברנו על
שטויות. כל אחד מאתנו ניסה לשדר "עסקים כרגיל", אבל כל אחד
מאתנו גם הבין שזה לא מצליח במיוחד. לא ידענו מה הלאה. איפשהו
הרגשתי שאני לא היחידה שנפגעה מערן. אנחנו, שתמיד ביחד,
שמכירים כבר שנים... ברור.
"ערן ביקש סליחה מכולם." יעל אמרה,
"הוא ביקש לדבר איתך ביחידות", פנתה אלי,
"ואם תקבלי אותו," עכשיו פנתה לכולם "הוא יעשה הכל להראות שהוא
מצטער".
"אין סיכוי", אמרתי, "אני לא רוצה את המסומם הזה".
יעל הסתכלה עלי וזה היה נראה שהיא פגועה.
הבנתי אותה. אני חברה שלה, וזה אחיה, והיא כבר לא יודעת מה
לעשות...

במשך השבועות הבאים חזרנו לעצמנו. ערן רדף אחרי, ניסה להשיג
אותי בכל פינה אפשרית, ואני התחמקתי. אמיר, גיל, דנה ועדי, כבר
חברו אליו מחדש, אבל אני סירבתי. ועדיין אותה תחושה, כעס
וגעגוע. כשיצאנו הבהרתי להם - או ערן או אני. הם בחרו בתורנות,
פעם הוא ופעם אני, ולי הסידור דווקא התאים. ערן המשיך לנסות,
בלי לוותר, וזה כבר התחיל לשעשע אותי. הוא ניסה להראות לי
שההצעה הייתה חד פעמית, שזה פעם ראשונה בשבילו, שהוא מתגעגע,
ושהוא מוכן לעשות הכל.

בבוקר יצאתי לבית הספר, באיחור של חצי שעה. הרחוב היה יחסית
ריק, האוויר מריח טוב, והייתי במצב רוח מעולה. שעברתי את קצה
הרחוב, הרגשתי יד אוחזת ביד שלי, ככה מאחורה. בבת אחת הרגשתי
רע - את האחיזה הזאת הכרתי. הוא ה סתובב ועמד לפני, הראש שלו
בכיוון הרצפה, הידיים שלו רעדו, והוא פשוט עמד ולא זז.
"ערן", אמרתי, והוא התחיל להרפות מהיד, "אני ממהרת".
התחלתי למשוך חזרה את היד, אבל הוא תפס אותי חזק יותר, משתי
הידיים.
"עכשיו זה רק את ואני", הוא אמר, "ואני רוצה לדבר".
עמדנו שם דקה בלי לעשות כלום. לא יכלנו להסתכל אחד לשני בפנים,
בעיניים. בבת אחת הציפו אותי שוב ותם רגשות מעורבים. כל כך
כעסתי עליו ונפגעתי, עוד מהסטירה ההיא. מצד שני - כל כך רציתי
לנשק אותו, ושיחזיק אותי בחיבוק הבטוח הזה שלו. כל כך רציתי,
ולא ידעתי מה אני רוצה. "סיכוי אחד", הקול המתוק של ערן החזיר
אותי למציאות, "תני לי סיכוי". מה אפשר לעשות? במשך שבועות הוא
ניסה, שלח את כל החברים ללחוץ עלי, לדבר אל ליבי, ואני סירבתי.
למה בעצם סירבתי? הרי הוא כל כך משכנע. אולי בעצם אני פשוט
פוחדת? וממה? לא, אני לא פוחדת שהמקרה הזה יחזור על עצמו, אני
סומכת על ערן. אז ממה?
"ערן..." התחלתי להגיד משהו, ואז קרה משהו לא צפוי.
"אסור לך להגיד לי לא!" הוא אמר בשקט, אבל זה נשמע כמו השקט
שלפני הסערה. לא טעיתי.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האלה - את החברה שתמיד רציתי",
הוא המשיך.
"למה את עושה לי את זה?!" הוא הרים את הקול "תראי!"
ואז הוא חשף את הידיים שלו והראה לי ממה בעצם פחדתי.

אף פעם לא הייתה לי אהבה כזו כמו שהיתה לי עם ערן. בזמן כל כך
קצר הספקנו לאהוב כל כך הרבה. כל כזמן שלא הייתי איתו,
התגעגעתי אליו יותר ויותר. כשהאהבה הזו נגמרה באכזבה גדולה,
פחדתי ממה שאני אמצא בשלב הבא. פחדתי שגם אם אסכים, זו לא תהיה
האהבה שהייתה לנו בהתחלה. באותו רגע, ערן הראה לי שזו כן יכולה
להיות אותה אהבה. כשהוא חשף את הידיים, הוא הראה לי את מה
ששמעתי יומיים לפני כן מעדי.
"הוא פוגע בעצמו" היא אמרה לי, "בוכה בלילה כמו תינוק וצועק
עלי שאני צריכה לעזור לו".
הידיים היו מלאות חריטות, אבל משהו אחר צבט עוד יותר. החריטות
על הידיים היו חריטות בשמי.
"ליאת" הוא כתב, בעברית, באנגלית, בערבית, ואפילו בכתב מחורר
שכזה. הרמתי את הראש אליו, הסתכלנו אחד לשני בעיניים. בבת אחת
התחלנו שנינו לבכות. אני לא יודעת ממה בכיתי יותר, מפחד, מכעס
או מאושר גדול שהיה בי באותו רגע. פשוט התחבקנו ככה במשך כמה
דקות ובכינו.
אחרי כמה דקות הוא התרחק מעט, ניגב את הדמעות מעיני. ניגבתי גם
אני את הדמעות שלו. ליטפנו את הפנים, והתנשקנו בלהט במשך דקות
ארוכות.
הדקות המאושרות בחיי.