אף אחד לא אהב אותה, ובצדק.... למה שיאהבו אם היא לא כמוהם?
אף אחד לא אהב איך שהיא מתלבשת, או מדברת, או אוכלת, או נושמת,
אף אחד לא אהב שום דבר אצלה. וגם היא לא אהבה את עצמה. איך
אפשר ללכת נגד הזרם, כשהוא זורם כל כך חזק בכיוון ההפוך למה
שאתה רוצה? אז היא גם שנאה את עצמה, הייתה יורדת על עצמה עם
אחרים, צוחקת על כמה שהיא מכוערת, טיפשה, מגעילה, ומה לא.
ויום אחד, הם שתקו. הנהר הפסיק לזרום, וכל מה שהיה לה כל כך
מסודר, כל כך ברור, כבר לא היה שם. פתאום היא הייתה צריכה
להתמודד עם עצמה, להסתכל טוב על עצמה, ולא לשנוא. היא עמדה מול
המראה וחשבה: את לא מגעילה? לא שונאים אותך כל כך? לא. כבר
לא... מה היא תעשה עכשיו? היא לא מכירה שום דבר אחר חוץ מלא
לאהוב את עצמה. איך מתמודדים עם כזו צרה? מה עושים? יושבים
בשקט... זה הפתרון שהיא הגיעה אליו. ובינתיים, כל האחרים כבר
לא כל כך שנאו אותה. למעשה, הם בכלל שכחו שהיא שם, אז הם לא
יכלו לשנוא אותה. היא הייתה בלתי נראית. איך היא יכולה לשנוא
את עצמה כשהיא בלתי נראית? איזה יאוש... אפילו במראה היא כבר
לא רואה את עצמה... כל מה שנשאר הוא שלד. ועור. זהו, עוד מעט,
היא לא תצטרך לברר איך להתמודד... היא לא תצטרך להתמודד...