במשך שנים הייתי רואה אותו מסתגר בתוך עצמו,יושב באותה הפינה,
הסגורה לבני הבית האחרים, ומעל גבי הספרים, המחברות והפנקסים,
הוא מחשב. 125 ש"ח לטלפון, 374 חשמל, 500 דלק, 200 ארנונה,
2000 לתיקון הרכב לא כולל 1000 טסט ו-6000 ש"ח ביטוח, כולל צד
ג'. כל חודש 200 ש"ח תשלומים לבי"ס של הילדים, כל יום 30 ש"ח
במכולת, ואלוהים, זה לא נגמר.
הוא היה יושב כך בשקט, במשך שעות מחבר ומחסר, אפילו לא נזקק
למחשבון, מכפיל ומחלק, תופס את ראשו בין ידיו ובכל פעם שמקבל
תוצאה- נאנח. את האנחות שלו אזכור שנים אח"כ, מעין אנחות של
ייאוש וצער, אנחה שתזכיר לי את קשיי היום יום.
בכל פעם שהיה יושב שם, מאזן ספרים, הייתי חולפת לידו, כאילו
במקרה, ומציצה במלאכת מחשבת בה היה שקוע. לפעמים הייתי מתעכבת
לידו, משתהה על הכתב הקטן והצפוף שמילא מחברות שלמות, ומנסה
להבין האם אי פעם תתקבל תוצאה סופית, איזה שהוא מספר ראשוני
שלא יתחלק יותר ולא יעסיק את ראשו הטרוד. עם השנים, כך
קיוויתי, העיסוק במספרים יפחת והרשימות שלו ילכו ויתקצרו, אך
התבדתי, זה נהפך לסוג של אובססיה.
ולא רק הרישום של הוצאות המחייה העסיק אותו, אלא גם תנאי
המחייה עצמם. מאז היינו ילדים היה רודף אחרינו מחדר לחדר, מכבה
אורות ומכשירי חשמל, מבקש לכבות את הטלויזיה בכל עת שלא היינו
מרותקים אליה ותמיד נתמך באותם משפטים קבועים: "אתם חושבים
שאני עובד בחברת חשמל?" או "מה כל האורות האלה? פתחתם גן
אירועים?" ועם הזמן למדנו שלא לענות לו, לכבות את התנור, גם אם
קר, לשבת יחדיו באותו החדר ולהקשיב לאותו הרדיו. לפעמים התסכול
היה אוחז בנו, והיינו מתפרצים עליו, מבקשים קצת מנוחה מאותה
חסכנות, רוצים לחיות בפזרנות, גם אם באופן זמני. ואז היה מסתכל
עלינו במבט של אכזבה, נועץ את עיניו החומות-המתות וגורם לנו
להשפיל מבט. המצח שלו היה מתכסה קמטים והפה היה מתכווץ כאילו
עוצר את הכעס בתוכו. אז היינו זוכים לשמוע אותו מפרט את כל
חשבונותיו, "איך אתם מעיזים?" היה שואל "אני עובד כל כך קשה
מהבוקר עד הלילה בכדי שיהיה לכם מה לאכול ואתם עוד באים אלי
בטענות?" ואנחנו הכרנו את הנאום הקבוע שלו בעל פה, ולפעמים
ראיתי את אחותי ממלמלת איתו ביחד "רק היום התקלקל לי הסטארטר
באוטו, כל היום הייתי תקוע במוסך והמנייק עוד לקח לי על זה 500
ש"ח, משם נסעתי לעשות קניות בשוק, כל קילו עגבניות עלה לי 10
ש"ח, 10 ש"ח! והרי אי אפשר שלא לאכול, ככה עף לי מהידיים כל
הכסף שהוצאתי בבוקר מהכספומט, אז על מה אתם בכלל מדברים איתי?"
והוא היה נכנס למאין טראנס של דיבור, פולט מספרים ורשימות
קניות, מתלונן על כך שכבר שנים לא יצא לסרט או למסעדה ואף פעם
לא ביקר בחו"ל, ושבשבילנו הוא יושב כל היום בחנות שלו, מוכר
קצת תבלינים אבל מה לעשות שזרם הקונים הולך וקטן ושמפפריקה לא
נעשים עשירים. די מהר היינו חוזרים בנו ותחושת צער הייתה מטפסת
בגרון, על אותו אבא קשה יום, שכבר שנים לובש את אותו ג'ינס
מרופט וחולצה דהויה, נועל נעליים זולות, שקנה באיזה מבצע,
ודורשות מחיר כבד מגבו השפוף, ואף פעם לא פינק עצמו באיזה בושם
חדש או ממתק, כאילו גוזר על עצמו חיים של צניעות, שאמורה לשמש
לנו דוגמא.
שנים אח"כ כשישבתי על ספת הפסיכולוג שלי הבנתי שמאותו מקום
פיתחתי את הקלפטומניה שלי. תחביב לא מסוכן וגם לא ממש מזיק,
שהייתי ממשיכה בו אילולא נתפסתי כל כך הרבה פעמים, ונשלחתי
לקבלת טיפול. אבל הסברתי לשופט, שבסופו של דבר גזר עליי מאסר
על תנאי וטיפול פסיכולוגי, שבהכול אשמה ברנדה. כשהייתי בכיתה
ו' לכול הילדים היו אלבומים מלאים בקלפים של בוורלי הילס
90210, זה היה להיט. בהפסקות בביה"ס הייתי נגררת אחרי הבנות
המקובלות של הכיתה, וצופה בהן בזמן שהיו מחליפות את הקלף של
קלי הבלונדינית בקלף של ברנדה הפראית. אחרי ביה"ס כל הכיתה
הייתה ממשיכה לכל-בו השכונתי, מצויידים בכמה שקלים בכיסם,
ומבקשים מהמוכר עוד ועוד חבילות קלפים. כל חבילה עלתה 5 ש"ח,
בכל חבילה 6 קלפים. הקלף הכי יקר היה של ברנדון. לי לא היה
אפילו של דילן או סטיב וכל כך רציתי להיות כמו כל הילדים. אני
אפילו לא זוכרת איך לקחתי את החבילה ההיא. זו לא היתה החלטה
מודעת, שהובילה לתכנון מוקפד, אלא סתם דחף שגרם לי לשלוח יד
לחבילה ואז לכיס, ובעצם להצטרף למועדון של בוורלי. שבועות
הסתובבתי עם החבילה הזו בכיס המעיל, נבוכה ונסערת מהמעשה, מלאה
ברגשות שגרמו ללחיי להאדים, ומעל הכול ריחפה תחושת סיפוק, יש
לי קלפים, ואפילו לא הייתי צריכה לשלם עבורם. אבא בטח היה גאה
אילו רק ידע.
אף פעם לא פתחתי את חבילת הקלפים האסורה ההיא, רק נהנתי
מהמחשבה עליה ובמשך היום הייתי שולחת ידי לכיס המעיל ונוגעת
בה, להיות בטוחה שהיא שם. כשברנדה כבר נחשבה פאסה, טמנתי את
החבילה במגירת הארון בחדרי והמשכתי הלאה, קוקיה קטנה עם פרצןף,
טבעת מחליפה צבעים, כרטיס ברכה ליום הולדת, דיסק של ארכדי
דוכין, צבע אדום לשיער, שרשרת ועגילים תואמים, חולצה ב"קסטרו"
והרשימה רק הלכה וגדלה. ברב הדברים אפילו לא השתמשתי, אבל
ההגיון הבריא לא גרם לי להפסיק, והדחף גבר עליו ועליי, וגם
כשנתפסתי בפעם הראשונה והשנייה לא שקלתי להפסיק, זו הרי לא
בעיה.
המוכר ב"כפר השעשועים" ראה אותי מרימה שקית של גולות, הוא ניגש
אלי ודרש לראות מה יש לי בתיק ואני הסתכלתי עליו בעיניים
הכחולות הגדולות שלי, ובשתיקה מוחלטת החזרתי לו את הכול ויצאתי
משם מבלי לשוב. גם בפעמים האחרות תמיד ויתרו לי, לפעמים בגלל
רחמים או העיניים היפות שלי, לפעמים כי רצו להאמין שזו טעות
ושבאמת התכוונתי לשלם, עם השנים המוכרים פשוט היו לוטשים
עיניים במחשוף העמוק שלי, בוהים בפטמותיי המזדקרות נוכח
ההתרגשות, והיו פוטרים אותי בטפיחה על הישבן.
פעם נתקלתי במוכר צעיר, בן 25 בערך, טיפוס שקט וחסר ביטחון,
מכוער נורא עם צלקות על הפנים, מזכרת מגיל התבגרות מחוצ'קן,
ארוך ומבודד. הוא התקרב אלי מאחור בזמן שהכנסתי תחתוני חוטיני
לתיק, תפס לי את היד בעדינות ובלי מילים טבע בתוך עיני
הכחולות, אז בתנועה הססנית ואיטית הניח את ידו הימנית על השד
שלי וחפן אותו בכח. לא הוצאתי מילה. אולי דווקא השקט שלי הפחיד
אותו ולאחר כמה שניות הוא עזב אותי ואמר "עופי מפה, ושאני לא
אראה אותך שוב". את החוטיני הוא השאיר אצלי, אבל אף פעם לא
לבשתי אותם, אולי בגלל הזיכרון ואולי בגלל שזה פשוט לא נוח.
והיו גם פעמים שלא ויתרו לי והזעיקו משטרה, אז הייתי יושבת מול
השוטר בשקט ובזמן שהיה שואל אותי שאלות הייתי מריצה בראשי
רשימות ומספרים. 4,40 לאוטובוס, 1,90 לגלידה במקדונלדס, 3 ש"ח
פחית דיאט קולה, 60 ש"ח שהצטרכתי לשלם על החולצה שהרמתי ותפסו
אותי.
רשימות רשימות שלא נגמרות,
כל יום פותחת דף חדש בפנקס והכל נמצא שם בכתב קטן וצפוף על דף
משבצות,
החיים שלי,
מספרים.