|
הדמעות שוב הציפו את עיניי. ללא אזהרה. פשוט צריבה
תוך-גולגלתית של מלח עם כאב. פעם הייתי כה מאושר. קפצתי מעצים.
השתנתי ברחובות. גיליתי אריות. וגם נשים. היום היה כה לבן
והלילה צהוב. חיי היו ציור עם קווים ישרים. של אהבה.
מסתכלים עליי. מעבר לחלון ביתי. אמנם אני קומה אחרונה אך
עיניכם ננעצות בי מהקרקע. במבט שאומר "רד. הסבר. שתוק. היעלם".
וכל שנותר לי לומר לכם הוא "שףלךדגחףשדלח". ואם תתעקשו, אף
לצעוק - "דקחיעםפידד!" עם קצת "לח34ד".
הדמעות מציפות את עיניי. אין בי רצון למחותם מלחיי. שיינזלו
הזונות. למה, רק להם כואב? למה, אני לא רוצה לקום, לצעוק,
לקלל. לבכות ?
הדמעות חונקות אותי. נשימתי נרטבת בדממה.
אני כבר מצטרף אליכן.
נשיקות רטובות. |
|
|
אוכלים עכשיו,
נכון?
אחרי זה שוטפים
כלים.
אם נשטוף, יהיה
לנו נקי
אם לא, יהיה
מלוכלך ויהיה
לנו לא נוח
אם נזרוק, הרי
שלא זורקים כלום
וזאת עבירה על
החוק הפולני.
עכשיו, זה
במעגלים
חיצוניים.
לא שטפת כלים,
יבואו אנשים
יחטפו חררה,
יברחו
לא יהיו לך
חברים ובסוף
תבשלי רק לעצמך
תשבי בבית
ותסבלי מחיים
בודדים וערימות
כלים.
מסקנה, צריך
לשטוף כלים
הפולני מחנך את
ילדתו |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.