הדמעות שוב הציפו את עיניי. ללא אזהרה. פשוט צריבה
תוך-גולגלתית של מלח עם כאב. פעם הייתי כה מאושר. קפצתי מעצים.
השתנתי ברחובות. גיליתי אריות. וגם נשים. היום היה כה לבן
והלילה צהוב. חיי היו ציור עם קווים ישרים. של אהבה.

מסתכלים עליי. מעבר לחלון ביתי. אמנם אני קומה אחרונה אך
עיניכם ננעצות בי מהקרקע. במבט שאומר "רד. הסבר. שתוק. היעלם".
וכל שנותר לי לומר לכם הוא "שףלךדגחףשדלח".  ואם תתעקשו, אף
לצעוק - "דקחיעםפידד!" עם קצת "לח34ד".

הדמעות מציפות את עיניי. אין בי רצון למחותם מלחיי. שיינזלו
הזונות. למה, רק להם כואב? למה, אני לא רוצה לקום, לצעוק,
לקלל. לבכות ?

הדמעות חונקות אותי. נשימתי נרטבת בדממה.
         
      אני כבר מצטרף אליכן.

נשיקות רטובות.