בוקר. רציתי להגיד לך משהו אתמול... אבל לא יכולתי. משהו לקח
את המילים שלי והעתיק אותם למקום אחר.. מקום מוגן. למדתי כבר
בעבר שלעיתים עדיף לי לנצור את לשוני... אבל רציתי להגיד לך..
כל כך הרבה אתה יודע... גל של רגשות הציף אותי... כמו בא גל של
חשמל וניתק אותי ממך.. ממכשיר ההנשמה שלי.
נשאבתי למקום כזה של ריקנות....שממה...... זה מה שקורה אחרי
מערבולת של חושים מוזרה... לא ידעתי שאפשר כך להרגיש הכל
במכה... אתה מבין? רציתי להדוף אותך וגם לחבק אותך רציתי לשתוק
וגם לצרוח...

אמרו לי פעם שאהבה היא מחלה אבל אני אף פעם לא הקשבתי. הייתה
לי אפילו כזאת תמונה של אשה אדומה פשוקת רגליים מחזיקה סכין
ביד כשמעליה מתנוססת הכותרת: "אהבה עזה כמוות"... ובצילה הגבר
המיותם או האהבה המיותמת... (או בטח הקרובים שלו יותר נכון)...
הייתי מתבוננת בה תמוהה... מה יכול להיות עד כדי כך עז בחיים
האלה ששווה למות בשבילם?... תמיד תהיתי...

רגע. אני חייבת לעצום עיניים שנייה.. אסור לי לשכוח... דבר כזה
חווים רק פעם בחיים. כאילו ראיתי ברגע אחד את כל חיינו
המשותפים עוברים מול עיני... רצים רצים ובורחים לנו לדפי
ההסטוריה. הסטוריה.. רצף של מלחמות וזוועות נטולים שרועים על
דף נייר לבן.. דמויות חיות מתות מתבוססות, בני אדם ברי חלוף
שעברו מי יודע... שואה! כן כן... גם הייתה שואה! ומישהו מרגיש
בכלל? ...

אלוהים. זה הדבר היחידי שיכול לזנק לי כרגע לראש. אלוהים. חייב
להיות דבר כזה. פשוט חייב. הרי לא נשאר לנו דבר... הכל נגמר
בסופו של דבר... זה לא יכול להיות... אין פה שום הגיון...

אני בולעת רוק. המילה הזאת אלוהים ששוכנה בתוכי מרגיעה אותי.
כעת אני מרגישה שהחזקתי את פניי כבר יותר מחצי שעה ואני מסיטה
את ראשי למעלה. שם זה תמיד נראה כל כך רגוע... עננים לבנים
טהורים מרחפים בכחול אין סופי... החופש הניצחי... נו בטח. הם
לא תקועים כאן עם הרגליים באדמה...



- המשך יבוא... או שלא -