מחר יום הולדת.
מפחיד ועצוב. מחר אני גדלה ומאבדת עוד צליל בהברה ילדה.
כי מחר, אני כבר לא גדולה, 16 זה מין גיל כזה שכבר לא שואלים
בו מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, אלא שואלים מה את מתכננת
לעתיד.
16 זה מין גיל כזה שגדלים בו ואני, אני רק רוצה לקטון.
אז הכחשתי, את כל ינואר הכחשתי והוא עבר כמו שרק ינואר יכול
לעבור, ועכשיו יום לפני, אני מחפשת את השמחה בתוכי והיא נאבדה
בי, כי 16 זה מין גיל כזה שאפשר להאבד בו.
יש לי משבר גיל ה-16 ובסך הכל אני כבר די גדולה מאז ומתמיד
ואולי דווקא בגלל זה, לגדול באמת כל כך מפחיד אותי ו-16 הוא
מין גיל שגדלים בו ועוצמים עיניים ומסתכלים אחורה ובוכים, כי
פתאום מבינים שהילדות היא עבר ועכשיו גדלים.
ואני... אני רוצה בכלל להיות בת 13, בלי דאגות ומחשבות גדולות
על החיים, בלי בגרויות ואחריות. רוצה להיות בת 13 כדי להחזיר
לי שנים שנאבדו ועכשיו בגיל 16 אני אאלץ לוותר עליהן.
מחר אני בת 16 ואף אחד לא יגיד לי מזל טוב וזה כל כך סימבולי
כי גם אני לא אגיד לעצמי.
כי להיות בת 16 זה לא מזל ולא טוב, להיות בת 16 זה להיות...
גדולים.

(ינואר 2003)