הבוקר אנחנו נצא באיחור, אבל אף אחד אינו נוזף בי. אני עומד
מול הראי ומסתדר, ואחי הגדול אומר לי שהחולצה נראית עליי נהדר.
פעם הוא היה מוצא כל בוקר עלבון חדש למראי החיצוני, אבל זה היה
פעם, כלומר לפני יותר משבועיים. ברכב אמא שואלת אם אני אוכל
היום צהרים אצל אמא של גיא. "היא התקשרה הבוקר לשאול". אני
עונה שעוד לא החלטתי (מה שנכון) בנימה הכי לא אכפתית - ואמא
שלי לא מציינת כמה זה חשוב אלא רק אומרת "טוב, אז כשתחליט
תודיע לה."
בבית הספר המצב לא טוב בהרבה. אני יכול לדמיין את כולם מסתכלים
ואת המורה לספרות, שמחזיקה באמתחתה נאומים חוצבי-להבות כנגד
מאחרים (וכנגד תלמידים בכלל), נאלמת דום מול כניסתי המאחרת
המרשימה. אני רץ לכיתה - מספיק גרוע איך כולם מסתכלים בי
בהפסקות, עוד מבט אחד כזה בשיעור ואבדתי - ונתקע באורלי.
"תיזהר לאיפה שאתה הולך!" היא כועסת עליי.  אני מוכן לתקוף
חזרה אבל היא נעלמת. המורה לספרות עוד לא הגיעה לכיתה וכולם
עסוקים בענייניהם - הראש של קרן, למשל, שרוע על השולחן בנמנום,
ואת המידע הזה אני מצליח בקושי לחלץ ממנה, כמו גם את המידע
שאורלי ניגשה למזכירות לברר מה קורה. אני רוצה לשאול אותה אם
היא רוצה לבוא איתי לארוחת הצהריים אצל אמא של גיא (קרן בכל
זאת היתה חברה שלו בשנה וחצי האחרונות) אבל היא מסובבת את הראש
לצד השני ואז המורה לספרות נכנסת לכיתה.
אורלי נכנסת דקה אחריה וממנה היא לא חוסכת את שבטה. גם לא
כשאורלי מסבירה שהיא היתה דקה במזכירות. יש אנשים שכשיש להם
הזדמנות לתקוף מישהו אחר (ובייחוד אם הם עצמם היו לא בסדר) הם
לא יחמיצו אותה, ואני פשוט קם, קוטע את הנאום ואומר את זה.
המורה לספרות מסתכלת עליי בהפתעה - אני בדרך כלל לא משתתף
בכיתה, לא כל שכן מתחצף למורים - אבל אני מרגיש כאילו אני
חייב. אני קולט שמסירים סביבי את כפפות המשי, ואני חייב
לתקוף.
אם התגובה היתה אחד מהנאומים המצמיתים בהם המורה לספרות
מצטיינת הייתי מן הסתם מרגיש יותר טוב, אבל היא פשוט אומרת:
"סיימת? טוב. עכשיו שב." הכיתה נועצת בי מבט המום, רק אורלי
קצת מחייכת כשהיא תופסת את מקומה על יד קרן, ואני מתיישב לי
בשולחן לבד ובא לי להקיא. זה לא מתאים לי לעשות דברים כאלה, זה
ממש לא אני, זה תמיד היה גיא החבר הכי טוב שלי שהיה מדבר ככה;
אני מסתכל במורה וחוזר לבועה הקטנה שהקמתי סביבי בשבוע האחרון.

שני שיעורים אחר-כך יש שיעור חופשי וכולם על הדשא. אני נזכר
שאי-אפשר לסגור עם גיא רביעייה בכדורסל, רון ויובל משחקים
אחד-על-אחד על המגרש ואין מה להצטרף אליהם. אני מתלבט בין הדשא
לקיוסק.
"היי" אומרת אורלי. יש לה גומות חן, חיוך רחב, ועיני שקד כהות,
גדולות.
"את בסדר אחרי ההתקפה של הבוקר?"
"מצוינת" היא מחייכת מספיק כדי שאבחין בגומה. אני קצת נבוך.
"יש לך שני שקלים?" היא שואלת "בא לי ארטיק."
"בדיוק עמדתי ללכת לקיוסק בעצמי" אני אומר ואנחנו הולכים ביחד.
אורלי ואני מכירים דיי טוב. היא החברה הכי טובה של קרן, שהיתה
החברה של גיא. אני לא שואל איפה קרן (אני חושש שהיא אצל
היועצת) והיא לא שואלת אותי למה אני לא משחק כדורסל.
שנינו לוקחים ארטיקים כחולים והולכים לשבת עם כולם על הדשא.
היא מזכירה את הבחינה באנגלית הצפויה מחר, ואני מציין לעצמי
להיות מרוכז יותר בלוח הבחינות. כשאנחנו מגיעים לדשא היא אומרת
לי בפה כחול "תודה על הארטיק" ומתיישבת ליד קרן. אני רואה את
סימני השאלה בפנים של כולם ומצפצף.
בחצות אמא שלי נכנסת למטבח ורואה אותי משחק סוליטייר (כן, אני
משחק סוליטייר בקלפים אמיתיים - בייחוד כיוון שהמחשב בחדר
השינה של אחי).
"הכל בסדר?" היא שואלת.
"מצוין." מה שטוב כשמשחקים סוליטייר בקלפים אמיתיים זה שלא
עומדים מאחוריך ומעירים הערות.
"לא מצליח להירדם?" היא שואלת. אני לא ממש עונה והיא מוסיפה
"טוב, זה לא מפתיע, שבוע שעבר ישנת המון". מה שנכון. אני חושב
שזה יפטור אותה אבל לא. "רוצה שוקו?"
אני עונה בחיוב. מקודם רציתי להכין לעצמי משהו חם לשתות, אבל
הכוס התפוצצה כשהכנסתי לתוכה מים חמים, ולא היה לי כוח לנסות
שוב. הכל נופל לי בזמן האחרון. "מה איתך, אמא? למה את לא
ישנה?"
"יש לי מחר יום חשוב בעבודה." היא מסבירה. אני מסיים את המשחק.
אבא שלי אמר לי פעם שהוא היה מרמה בסוליטייר (או "מזל" או
"פורטונה", כמו שקראו לזה בזמנו) אבל אני רגיל מהמחשב ולא ממש
יכול. "רוצה 'מלחמה'?" אמא שלי מציעה ואני מוסיף את שני
הג'וקרים לחבילה ומערבב היטב. אני מחלק את החבילה שווה בשווה
ומקווה שהיא לא תבקש ממני לדבר על הרגשות שלי.
היא לא, אבל זה לא הרבה יותר טוב. היא שואלת איפה אכלתי צהריים
ואני עונה לה שבבורגר ראנץ'. היא מסתכלת עליי בסימן שאלה ואני
אומר לה שלא יכולתי ללכת לאמא של גיא. היא לא דוחקת בי בנושא.
היא שואלת אותי מה עם הבחינות, ואני עונה לה שמחר יש באנגלית.
"תסתדר בלי עזרה?" היא שואלת.
"סליחה?"
"זו בחינה שתצטרך לעשות לבד." כן, מגיא אני לא אוכל להעתיק. זה
מוזר כי אני עדיין שוכח את זה.
"אני לא מעתיק! וחוץ מזה, באנגלית אני דווקא בסדר." אני מנסה
להרגיע אותה, ונלחץ בעצמי. חסרים לי שיעורי בית, וגם ככה גיא
היה היותר יפה מבינינו, היותר גבוה, היותר חכם, היותר פופולרי-
ועכשיו אני מבלה את זמני בלא לחשוב. לא לחשוב על כמה שאני
מתגעגע אליו, לא לחשוב על כמה אני כועס על הנהג שנכנס לצומת
ופצע את אביו ואת אימו קל, את אחותו קשה ואותו בינוני - או
הרופאים האלו, שהגדירו את אחותו, שגם עכשיו מאושפזת בבית
לוינשטיין, בתור "קשה" בעוד שאותו הגדירו בינוני ואולי בכך
זלזלו בחייו.
כל שבוע שעבר ישנתי. השבוע כל הסיוטים שהצלחתי לחמוק מהם
רודפים אותי ברגע שאני עוצם את העיניים. התמונה של קרן שנשענת
על אורלי - הבכי של הבנות מהשכבה - וההורים של גיא, חבורות
כחולות בפניהם, נשענים זה על זה - בהלוויה לא בכיתי. שלושה
ימים לאחר מכן התחלתי להרגיש את העצבות שהולכת ומתגברת מדיי
יום.
אמא שלי אומרת לי ללכת מחר לאמא של גיא. אחר-כך היא מספרת לי
על העבודה שלה. החמימות של השוקו מתפשטת בכל גופי, וכשאנחנו
מפסיקים לשחק אני הולך לישון ונרדם מייד.
אחרי הבחינה באנגלית אני תופס את אורלי בפינה.   אנחנו הולכים
ביחד לשתות מים והיא שואלת אותי היכן אני אוכל צהריים.
"סליחה?" אני לא מבין את השאלה.
"פשוט, מאז ומעולם היית אוכל כל שלישי ורביעי אצל אימא של גיא,
זו היתה ממש מסורת".
"האמת היא שהיא הזמינה אותי." אני ממש נבוך "ואין לי מושג אם
ללכת".  ולפני שאני מספיק לקלוט מה אני עושה אני מציע לה
להצטרף אליי לצהריים אצל אמא של גיא. היא מופתעת אבל מסכימה,
ואני רושם לה נקודות על טוב-לב.
אמא של גיא מופתעת אף היא כשאני מביא את אורלי אך לא אומרת
כלום. היא שואלת הרבה שאלות על בית הספר ואורלי ואני עונים לה
- אורלי יותר, למען האמת. אחרי הארוחה אמא של גיא שואלת מה
שלום קרן, ומבקשת שנביא אותה בפעם הבאה.
כשאנחנו יוצאים אני מודה לאורלי על שהסכימה לבוא. אני מלווה
אותה לבית שלה, ונזכר בקול רם שביום שיש יש בחינה בהסטוריה
והייתי אמור ללמוד עם גיא. אני מסתכל עליה ומוסיף "אני לפעמים
שוכח למה כל התכניות שלנו התבטלו בגללו." אני בועט בפחית על
המדרכה.
"תרצה שנלמד ביחד?" היא שואלת. היא נראית מאוד יציבה.
אני עונה שחסרים לי כמה שיעורים משבוע שעבר והיא מציעה לי את
המחברת שלה. אני נכנס לחדר שלה, מפלס דרכי בין הדובים הענקיים,
והיא משאילה לי את המחברת. אנחנו מסכמים שאני אביא לה מחר אחרי
הצהריים, אבל כשאני יוצא אני רץ לעבודה של אמא שלי, לצלם, מגיע
דקה לפני שאמא שלי יוצאת וחוזר לבית של אורלי בשבע בערב, מדלג
על המדרגות שתיים-שתיים, להחזיר את המחברת.
"לא היית צריך." היא אומרת. "מחר זה גם בסדר". היא מחייכת עם
שתי גומות החן ואני מתנשם, מזיע, ולא אכפת לי. אנחנו עומדים
בחדר המדרגות והאור נכבה. אני מדליק את האור ומחבק אותה. היא
מחבקת אותי חזרה, ואני אוחז בה הכי חזק שאני רק יכול.