כמו מלאך היא ישנה.  ראשה על הכר, שיערה המתולתל מפוזר בטבעיות
לכל עבר.  גופה הקטן היה מכוסה בשמיכת פוך חורפית, רפוי.  לקול
נשימותיה השקטות הוא עלה וירד, מניע איתו את השמיכה בתנוחות
גליות איטיות.  היא נראתה כל כך שלווה, כל כך טהורה.  כמעט לא
היה לי לב להעיר אותה.

רוח קרה חדרה מבעד לחלון החדר הפתוח.  ניגשתי לעברו, מוודא
שהסולם שהתנשא מחצר הבית לפתחו עדיין מונח במקום בו השארתי
אותו כשהגעתי.  אחרי זה הגפתי אותו בתנועת יד חדה, וכיסיתי את
האזור בוילון, חוזר לעבר מיטתה של אהובתי.  היא עדיין ישנה.
 "חמודה...", הזזתי את גופה בעדינות, מנסה להעיר אותה מתרדמתה
,"חמודה, קומי.  הגיע הזמן."
היא פלטה אנחה חרישית וסובבה את ראשה לצד השני של הכר.

בהעדר ברירה אחרת, התכופפתי לעברה, כך שפלג גופי העליון כבר
היה ממש קרוב לראשה.  וככה, מבלי שתרגיש בדבר, עטתי על צווארה
בנשיקות אילמות ורטובות; תחילה בקו התפר שבין הצוואר לכתף,
ואחרי זה בהדרגה לעבר פינת העורף, בזהירות לעבר האוזניים.  דקה
אחרי זה היא כבר הייתה ערה לחלוטין, מתפתלת בהנאה לא מבוטלת
נוכח הגירוי שנחת עליה באישון לילה.
 "מה השעה?", היא שאלה אותי בטון מתפנק, מושכת את ההבהרה
האחרונה עד שנדמה באופן בלתי נמנע.
 "עוד מעט שלוש וחצי", עניתי בין נישוק לליקוק.
 "הכנת כבר את כל הדברים?"
 "המזוודה עם הבגדים והציוד בתא מטען שלי.  מה עם שלך?"
 "ייקח לי כמה דקות", היא השיבה, קולה קצת יותר צלול ומעשי
,"נרדמתי לפני שסיימתי לארוז."

בעודה מקיצה בהחלטיות ממצב המנוחה בו הייתה נתונה, ידיה החמות
הדפו פתאום את ראשי העסוק מעליה.  אחר ליטפה את פניי ברוך.  
 "מצטערת, חמוד.  התכוונתי רק לנמנם כמה דקות, אבל המתח הזה
גמר אותי."
חייכתי בהבנה.  היה ברור לי שכמוני, היא הייתה מודעת לגודל
השעה בה היינו נתונים, וידעה כי זמננו קצוב עד מאוד.  בחמש היה
עתיד להתעורר אביה לתפילת שחרית, והיה עלינו להיעלם מהאזור עד
אז.  לשנינו היה ברור כי עידן השקרים חלף, וכי מרגע זה ואילך
איש לא יוכל עוד לכפות עלינו להתכחש לאהבה הגדולה שבערה
בקרבנו.  כמוני, גם היא מאסה בהתגנבויות האינסופיות האלו,
בתירוצים המעיקים, בחוסר הוודאות הנוראית בה היינו נתונים.
העובדה שנתפסנו כבר בעבר, ושנאסר עלינו להתראות, רק הגבירה את
המוטיבציה שלנו לשוב ולהתאחד.  כעת, לא היה עוד אף כוח בעולם
שיכול היה לעצור מבעדנו לעשות זאת.

היא הייתה עכשיו ערה לחלוטין; התהלכה מצד לצד בחדר בעצבנות,
מנסה לחשב את צעדיה הבאים.
 "ששש...", הצבעתי לעבר התקרה, מעליה שכן חדרם של הוריה ,"שלא
נעיר את אבא שלך בטעות."
 "אתה צודק, אתה צודק", אמרה, והמשיכה במחול המתחים הפנימיים
שאפף אותה.  
הדלקתי את האור הקטן שליד המיטה, מנסה להיות מעשי יותר מזוגתי.
שלפתי ממתחת למיטה את המזוודה הכחולה הגדולה שלה, ופתחתי את
הרוכסן שהקיף אותה.  בפנים היו מפוזרים כמה זוגות תחתונים
וגרביים, שתיים שלוש חזיות וגופיה אחת.  בצד השמאלי למעלה בצבץ
תיק רחצה גדוש.
 "מה עם חולצות?", שאלתי אותה ,"ואיזה סוודר או מעיל, שלא
יהיה לך קר?"
 "איזה כיף לי שאתה דואג לי...",  העירה בלחש, מעלה חיוך עצוב
על שפתיה הסדוקות ,"חולצות יש לי בארון, מעל המדף של
החצאיות."
ניגשתי לעבר הארון בצעד קל, מושיט לעברה את ידי ברמיזה שתצטרף
אליי בהכנות.  היא היססה לרגע, ומייד פתחה אותו ושלפה יחד איתי
כמות נאה של פריטי ביגוד עליון שיספיקו לנו לתקופה הקרובה.
 "השגת לי מכנסיים?", שאלה, אגב סידור הבגדים שהוצאנו מהארון
במזוודה.
 "יש לי כמה ג'ינסים ישנים שאמא שלי הביאה לי, וקניתי לך גם
כמה טרנינגים ב'פוקס'.  אני מקווה שזה יספיק לבינתיים."
 "זה בסדר גמור", ציינה בסיפוק, וצירפה לכך נשיקה חטופה על
הלחי שלי.

כשסיימנו לרפד טוב טוב את כל פינות המזוודה, הארון נראה לפתע
מיותם עד מאוד.  החלל הרב שהותרנו מאחורנו כנראה העציב את
החברה שלי עד מאוד, שכן הבחנתי בזווית עיני בדמעה בודדת
מתגלגלת על לחיה.  
 "אוי, מתוקה שלי", מיהרתי לנגב לה את הדמעה עם האצבע,"אל
תבכי, יהיה בסדר.  הכול יסתדר, את עוד תראי.  אני מבטיח."
בכך נראה שנתתי אות להרבה מאוד רגשות שהיו אגורים בלבה לפרוץ
החוצה, ונהר של דמעות עשה את דרכו מעיניה הבוכיות לעבר לחייה
ומשם לשטיח שכיסה את הרצפה.  חיבקתי אותה בכל כוחי, והוצאתי
ממחטה מכיס הז'קט שלי, כדי שתוכל לנגב את אפה תוך כדי.
כשסיימה, הגפתי את הדמעות שעוד נותרו בגב אצבעותיי, מסלק אותן
מפניה היפות כמו היו אויב אכזר.  כעת, משנגמרו כל מילות הנחמה,
נשארנו לעמוד שם עוד דקה ארוכה והתחבקנו ללא ניע, חוסים באפלת
הלילה הדוממת.

סגרתי את המזוודה.  היא התעשתה והחזירה את דלת ארון הבגדים
למקומה הטבעי במסילה.
 "אני מניחה שזהו, הא?", שיגרה לעברי מבט מלא תקווה.
 "רק תמשיכי לנשום ואל תאבדי שליטה.  אנחנו בדרך הנכונה", כבר
לא ידעתי אם אני מנחם אותה או את עצמי.
היא נעלה נעליים ואני פתחתי את החלון.  משב רוח צונן במיוחד
פילח את דרכו פנימה.  כשניגשתי להרים את המזוודה לכיוון נתיב
ההימלטות שלנו, החלון הוגף בעוצמה נוכח זרם האוויר המהיר שזרם
לחדר, והרעיד במקביל את כל הקומה.  צלילים עמומים של תזוזה
נשמעו מכיוון הקומה מעלינו.
 "לעזאזל!", סיננה מפיה ,"הוא התעורר."
 "מהר, תפתחי חזרה את החלון!", האצתי בה, סוגר קצוות אחרונים
מאחור.
צעדים כבדים הלמו על התקרה.  דלת נפתחה ונסגרה.  
היא הרימה את החלון והחזיקה אותו פתוח בשבילי, מסמנת לי עם
הראש לעבור דרכו ראשון.  התחלתי לצעוד לכיוון עם המזוודה.
רעש הצעדים הלך והתקרב בינתיים, ונראה היה שמקורם יורד במדרגות
הבית.
 "תסגרי את החלון אחרייך ובואי", נשקתי לה בשפתיים, ועשיתי את
הדרך לקרקע במורד הסולם.  את המזוודה הפלתי על הארץ רגע לפני
שסיימתי לרדת, וזו בתמורה השמיעה קול חבטה נאה למדי בנחיתתה.
עכשיו כבר היו ידיי פנויות להחזיק עבור יקירתי את הסולם בזמן
שהיא יורדת.

דלת חדרה של אהובתי נפרצה בבעיטה בזמן שהיא כבר הייתה בחצי
הדרך לזרועותיי, מטרים ספורים ממכוניתי המוכנה למילוט מהיר.
אביה השמיע רטינה נזעמת למדי, ורץ לעבר החלון המוגף.  כשכבר
היינו שוב אחד, פילח רחש זכוכיות מתנפצות את חלל  האוויר,
ומבעד למקום בו שכן החלון ניצב אבא של חברה שלי, כועס ומוטרף
מאי פעם.    
להבדיל מפעם קודמת בה נתקלתי בו, הפעם גם היה לו רובה צייד
ביד, עם קנה ארוך ומרתיע בקצה.

עת ניטחו פיסות הזכוכית על הרצפה, בת הזוג שלי ואני עשינו
דרכנו בריצת אמוק הרחק מהאזור, בחשש מפגיעתן.  צליל מהדהד של
טעינת רובה גרם לנו לקפוא לפתע על שמרנו.  היינו מרחק פסיעה
מהמכונית, כעשרה מטרים לערך מפתח החצר, בצד הנגדי של הכביש.  
 "בואו לכאן, שניכם!", קרא האב בטירוף עצבים ,"אתם לא תברחו
מפה עכשיו...  או שאני נשבע בקדוש ברוך הוא שאני ארדוף אחריכם
לאן שלא תלכו, עד טיפת דמי האחרונה!"  
הבטתי לעבר חברתי, מוכן לשלוף את מפתחות האוטו ולהסתכן בלהמלט
על נפשי כמות שאני, עם סכנת הקליעים והכול.  זוגתי נראתה
מהוססת מעט.  כאב לי באותם רגעים, מאחר ויכולתי לראות אותה
נקרעת מבפנים, והדבר קרע גם אותי.  המנוסה אל הלא נודע
וההתמודדות עם המוכר והאיום ניצבו כמשוואת אימים גורלית האחד
כנגד השני.  האב ירה יריית אזהרה באוויר.
 "אני... אני חייבת לחזור", היא אמרה לי ,"בוא איתי, שנעמוד
מולו יחד.  אני לא יכולה לעשות את זה לבד."
התעטפנו זה בזו והתקרבנו לעברו כגוש אחד, חוצים מחדש את הכביש
שהייתי בטוח שהותרנו מאחור.  הנשק הוסת מהאוויר אל עבר
דמויותנו הנעות בעלטה.

כמה כלבים נבחו לשם שמיים מבין חצרות סמוכים.  מזג האוויר
האופייני לשלהי דצמבר הוסיף לעשות בנו שפטים.  היינו בטווח
ראייה מהאב הזועם.  תחת איומי נשק ובהנחייתו, החזקתי עבורו את
הסולם, בזמן שגופו המסורבל עשה דרכו מטה לעברנו.  מבע סדיסטי,
מלא שנאה מזוקקת עיטר את פניו.  מבטו היה נחוש ואכזר.

תחת אור הירח ניצבו כעת שלוש דמויות מפולגות - היא ואני ושבועת
האהבה שנדרנו זה לזו; ואביה ונשקו מהלך האימים.
 "כנראה שיש בך איזשהו הגיון פנימי", הוא סינן ,"עכשיו, אני
מבקש שתעזוב את הבת שלי ותיסע מפה או שאני אקרא למשטרה".
 "הוא לא הולך לשום מקום בלעדיי!", גוננה עליי בתו.
 "סתמי את הפה, לא דיברתי אלייך!!!", הנשק הוסת לכיוונה ,"את
החשבון הפתוח שיש לי איתך אני אסגור אחרי זה..."
 "אין לך שום חשבון פתוח איתי", השיבה, מישירה אליו מבט
,"אמרת את מה שהיה לך להגיד ואני אמרתי לך את מה שהיה לי
להגיד.  הצעתי שנתפשר, שלפחות תכיר אותו לפני שאתה שופט אותו,
אבל אתה לא היית מוכן להתגמש אפילו קצת."
 "להכיר אותו?!", האבא צחק, ריר סמיך ניתז מבין שיניו ,"מה יש
להכיר פה?  תראי איך הוא נראה, עם השיער הארוך הזה והעגילים
באוזניים...  עם זה את רוצה לבלות את שארית חייך?  עם איזה
אפס שלובש סחבות קרועות ומבטיח לך הבטחות חסרות בסיס???"
 "אני לא יודע מי אתה שאתה מעז לדבר עליי ככה", התערבתי
בשיחה, עורי סמור וגופי רועד מכעס ומקור ,"אבל הבת שלך אוהבת
אותי ואני אוהב אותה.  מה שאני לובש ואיך שאני נראה זה לא מה
שמשנה בכלל במשוואה הזו!  חשוב איזה חיים אני מסוגל להעניק לה,
וחשובים החום והאהבה שאני יכול לתת לה, שהיא מעולם לא קיבלה
ממך!"
 "או!  מילים...  מילים...", הוא הוסיף ללגלג ברשעותו ,"אתה
ממש שובר את לבי.  טיפש!  אתה חושב שהיא תוכל לחיות מהמילים
האלה?  אישה צריכה להיות בבית, לגדל את הילדים ולסעוד את הגבר
שלה.  הגבר צריך להביא הביתה כסף ולהתפלל לקדוש ברוך הוא.
אתה יכול לספק לה את זה?"
 "אני לא צריך", עניתי בפסקנות ,"החוקים שלי שונים משלך,
והמילים שלך לא תקפות לגביי.  אי אפשר למנוע בכוח רגשות, כמו
שאי אפשר להכתיב אופני חיים."
קנה הרובה הורד, והופנה לעבר האדמה.

אבא של אהובתי התחיל לצחוק.  תחילה, הדים חלושים של גיחוך, אבל
בהמשך פרצי צחוק מתגלגלים שהדהדו בכל השכונה.
זוגתי ואני נעצנו מבטים זה בזו, לא יודעים אם לנצל את התפנית
המוזרה הזו ולברוח או שמא להישאר במקום.  נראה היה שהיא נעלבה
בשמי נוכח תגובתו של אביה, אבל לא ידעה כיצד בדיוק להגיב
להתרחשויות החדשות.
 "קדימה, תצחק...", צעקה לעבר האב ,"תתכחש, תזלזל כמה שאתה
רוצה!"
הוא נשאר לעמוד ופשוט צחק שם, מתעלם מדברי בתו.
 "אתה יודע מה?", צרחתי לו לתוך האוזן חזק, שישמע ,"אני מקווה
שתיחנק מהצחוק הזה שלך!  כן, בדיוק.  שתיחנק, חתיכת חולה
נפש..."
 "כן, בדיוק", היא הצטרפה לאיחול שלי בקולות גיבוי נלהבים
,"קח את כל החוקים ואת כל החוכמה שלך ותיחנק מהם עד הפירור
האחרון!!!"
צחוקו התחזק והתחזק, ואמא של חברה שלי הציצה לפתע מבעד לחלון
השבור, מביטה לעבר בעלה והנעשה ללא רגש.

נכנסתי לרכב והתנעתי אותו.  יקירתי הצטרפה אליי במושב האחורי,
ומזוודתה הונחה כלאחר כבוד לצד שלי, עמוק בירכתי תא המטען.
האבא שמט את הנשק בידו והפסיק לצחוק, רק מתבונן בנו, ולא עשה
שום דבר נוסף.
 "הלוואי שתיחנק", הספיקה בתו לפלוט לעברו פעם נוספת, בעודנו
חולפים על פניו עם המכונית ביציאה מהשכונה.  



מוקדש כמחווה לשיר (Exit Music (From A Film של להקת
Radiohead.