אני שוכבת במיטה שלי, מביטה על לוכד חלומות גדול שעד כה לא לכד
דבר מימיו, אולי רק את מה שהספקתי לחלום בהקיץ, או אולי רק את
מה שלא הספקתי לחלום.
כבר שבוע שאני לא מצליחה לישון.
אפילו הסיוטים שלי בעירבון מוגבל, אפילו אתה, נשגב שכמותך,
התחלת לערער את מנוחתי... אז החלטתי לבנות עוד חומה ליד המיטה
שלי. את החומה הקודמת הם כבר הספיקו להפיל, ואת זאת, את זאת
אתה תעזור לי להקים. לא כי אתה רוצה, או כי יש לך איזושהי
ברירה. אלא כי אתה לא יודע אחרת.
גם אני לא יודעת אחרת. אני יודעת לברוח, ואתה יכול להמשיך
ולומר לי שאני בוחרת בדרך הקלה, אבל למען האמת, לברוח זה בכלל
לא קל. זה גם לא תמיד כזה תענוג, בטח לא שאתה מתעורר עם הנג
הובר כזה שמסוגל לנפץ קירות והמחזר התורן נכנס לתסביך קלארק
קנט בעקבות מאורעות הלילה הקודם, ובאמת שלא בזין שלי לבלות את
הבוקר בבית חולים כי החלטנו לברוח לגן עדן רק שכחנו שלמטה יש
גהנום. תאמין לי שמבחינתי זה לא בדיוק הבילוי האידאלי.
בינתיים אני שוכבת במיטה כבר חצי שעה והוא תקוע שם למטה.
המיינד הראקטיבי המזדיין שלי נכנס לפעולה, הוא החליט לעבוד
שעות נוספות בחינם, ובהכרה מלאה. וההוא שם למטה, חסר כל ידע
אוראלי, מאבד את הסבלנות שלו בזמן שאני חוקרת בשקט מעצבן את
התיקרה. לא שהיא מעניינת במיוחד, אבל גם הלשון שלו לא עושה לי
יותר מדיי בכדי שאני אוציא בשבילו הגה מהפה. אני לא מזייפת,
אולי לפעמים עם הגיטרה שאין לי יותר מדיי כוח, אבל לא
באורגזמות. שיגיד תודה שעוד לא התחלתי לשיר עם המערכת כמו
שעשיתי למה שמו שהמשיך לדחוף את הלשון שלו לגרון שלי.

לפניי שנתיים אמא שלי הצליחה לאזור את האומץ הדרוש ושאלה אותי
אם התנשקתי. בהתחלה לא יכולתי להפסיק לצחוק, צחקתי עד שהפנים
שלי התחילו לכאוב ואז הבנתי שהיא רצינית. שבוע אחרי היא הושיבה
אותי ואמרה לי שאם אני אתחיל לקיים יחסי מין אז להגיד לה והיא
תיקח אותי לגניקולוג שיביא לי כדורים, אחר כך הסתבר לי שאחי
התמים בן החמש בא אליה עם קונדום שמצא בתיק שלקחתי איתי
לגרמניה, שאל מזה והסגיר אותי. מאז היא ניכנסה לפאניקה מסוות
והתחילה לנקות את החדר שלי לעיתים תכופות בחיפוש אחר עוד
אביזרי מין או חומר להסנפה במקרה הטוב, ואני בשביל לא להדאיג
אותה יותר מדיי, יוצאת מהבית עם מבט מתחכם "אל תדאגי אמא אני
לא אשתה חשיש אני רק אעשן אותו". חודש אחרי נעלם לי בקבוק
הברנדי המבחיל שהיה לי במקלחת. אני לא מאשימה אותה בזה, זה לא
שלא הייתה לה דרך יותר טובה להתמודד עם המצב, היא פשוט לא
יודעת אחרת. כמו שאתה לא יודע אחרת.
גם אני לא יודעת אחרת. אני יודעת לשתוק. ואתה יכול להמשיך
להגיד לי שאני בוחרת בדרך הקלה, אבל למען האמת, לשתוק זה לא כל
כך קל.
ההוא שם למטה התייאש מהלשון ועבר לאצבעות, ואני בינתיים מחפשת
על הקירות איזו כתובת חדשה שאולי פיספסתי.
מהר מאוד אני מאבדת סבלנות ואומרת לו שיצא ממני, משום מה הוא
לא הבין את זה קודם. הוא יוצא עם אנחת ייאוש ופותח את הכפתור
של המכנסיים שלו. אני מתלבשת ומחפשת בין הבגדים הזרוקים את
סיגריית התיסכול שלי והאידיוט פשוט יושב שם ומסתכל עליי, בולע
אותי עם העיניים שלו. אני מרימה גבה, מדליקה את הסיגריה, לוקחת
שאיפה עמוקה וזורקת מבט לכיוונו. "אני כל כך חרמן עכשיו, אני
מסוגל לזיין כלב", נחנקת מהעשן שעוד לא סיים את דרכו לריאות
מההערה השרמנטית ושיעול כבד מפלח לי את הגרון. עשר שניות אחרי
הוא נעמד על ברכיו אוחז לי באגן ומחכך את הפנים שלו במפשעה
שלי. אני תופסת לו את הראש ומפנה אותו אליי, מחזיקה את עצמי לא
לכבות לו את הסיגריה בעין; "רוץ מותק, לאסי מחכה בחוץ".

כשהייתי בת 12 חברות שלי הזדעזעו כשהזזתי כנראה דילדו לבאגז'
של הבי.אמ.וו. וכשהייתי בת 14 אבא שלי אמר לי; " אל תשכבי עם
מישהו, לפניי שהוא יורד. רבע שעה למטה לפחות". ידיד אחד אמר
שאבא שלי חולה בראש, ואחר אמר שהוא כלי עולם. אני אומרת שהוא
טיפש!
לפניי שנתיים וחצי הוא ברח לאמריקה. מאז הוא לא חזר. טסתי לבקר
אותו איזה פעם אחת, ורוב הזמן שהייתי שם השלמתי שעות שינה.
אבא שלי הוא ילד מגודל, הוא מעולם לא התבגר ואין לו את
הפוטנציאל לעשות את זה. לפעמים זה מדהים אותי עד כמה הוא יכול
להיות גאון, ועד כמה הוא יכול להיות מטומטם, אבל לא סתם
מטומטם, בדרגות היסטריות שגורמות לך לרצות לזרוק עליו נעל.
זה כמו שבשביל להתמודד עם דברים הוא צוחק עליהם, לפעמים הוא
יכול להיראות כמו האיש הכי חסר רגשות בעולם עד שמסתכלים לו
בעיניים. זו לא אשמתו הוא לא יודע אחרת. כמו שהיא לא יודעת
אחרת וכמו שאתה לא יודע אחרת.
גם אני לא יודעת אחרת. אני יודעת לצעוק. אבל לא באמת לצעוק,
לצעוק בשקט כזה, לצעוק על הדפים או על הקירות. בגלל זה אתה
עוזר לי לבנות את החומה הזאת. ולא, אני לא בוחרת בדרך הקלה,
מפני שלמען האמת לצעוק, זה לא כזה קל.
אני יוצאת מהחדר ועולה למעלה, מותירה את האידיוט מאחור, עם
תחתונים, המום ועדיין על ברכיו. אני גונבת מהשולחן בקבוק וודקה
ומתרחקת מהמולת האנשים שמילאה את הבית שלי בריחות משונים.
המיינד הראקטיבי שלי ממשיך להעלות תמונות מנטאליות אל פניי
השטח כשאני מנסה להשאיר אותו מאחוריי.
אני סוגרת את הדלת מאחורי מדליקה עוד סיגריה ומתחילה ללכת בלי
יותר מדיי מטרה, נותנת לשקט להדריך שום דבר.
ל. רון האברד אמר פעם שאף אדם אינו מאושר בלי שאיפה, ואף אדם
אינו יכול להיות מאושר בלי אמונה ביכולתו האישית להגיע לאותה
שאיפה.
יותר מדיי מציאות ליום אחד. גיחוך עולה על פניי, "אידיוט". אני
מתיישבת על שפת המידרכה לוגמת עוד לגימה מהבקבוק, ומוציאה עוד
סיגריה מהקופסא המתפרקת כי אני לא יודעת אחרת.
"אדם אינו מאושר בלי שאיפה..."

יום אחד אני אצעק כל כך חזק עד שזכוכיות עינכם יתנפצו.
וברגע הזה דמעות הטל שניתלו בפחד יציפו את עינכם עד כדי גשם
זלעפות שיקבור כל נפש חיה תחתיו... כמו שעד כה עיניכם לא ריחמו
על אף אחד.
גם לא עליי.
ואז, אני אשתוק. שתיקה כל כך רועמת עד שדפנות ליבכם ירעדו.
עד שדפנות ליבך ירעדו.
ושפתיכם הסדוקות לא יוכלו עוד להלום באוזניי באומריכם את אותן
המילים הטובות שחרצו את דיני.
וידיכם הפצועות לא יוכלו עוד לחפור בתוכי...
יום אחד, אני אברח כל כך רחוק...