הוא עף במרומי השמיים הכחולים, כשאני שקועה עמוק בתוכו, מפעילה
את שרירי כנפיו. יחד עם כיוון הרוח הוא התפתל הנה והנה, מזיז
את כנפיו בעדינות. מתחתיו נראו גבעות קרחות וצאן אשר בעליו
מנסה לפתוח פתח בגדר המרעה . הכל הביטו בו מלמטה. הרוח סחפה
אותו למעלה ומטה וגופו המתנפנף ברוח זו, הוא היה משוחרר מכל
משקל, עף כאילו ידע לעשות זאת כל חייו. הוא הרגיש חופשי כמו
ציפור, מהיר כמו הנץ. וכשהשתעמם מפלאי הטיסה עצמה, הוא החל
להשתעשע בכישורי התעופה שהטמנתי בו. עף במהירות מצד לצד, מתהפך
באוויר ומשמיע קולות שמחה מתגלגלים. ליוויתי אותו מהרגע שניתק
את כפות רגליו מן האדמה. הייתי המושיעה שלו, כוח האנרציה שלו.
כולי מנסה לעזור לו, להטיב עמו.
ופתאום הכל נעלם. ישבתי ברכבת, שקועה במושב שלי, ואני מניחה
שגם בעולמי הפנימי, העשיר.
סקרתי את האנשים שישבו מולי, חייל שרוע על השולחן שהפריד
בנינו,ישן, הוא נראה שקוע בשינה עמוקה, לידו ישב חייל נוסף,
שנראה שקוע במחשבות, פניו היו חתומות, אדישות. זה לא עשה לי
חשק לפתוח בשיחה עם אף אחד מהם בכדי לצאת מהשעמום שתקף אותי,
אז המשכתי לחלום.
דמיינתי אותו יושב בכיתה באוניברסיטה, כשטופס בחינה מונח לו על
השולחן. והוא רושם. ברוחי התקרבתי אליו מאחוריו וחיבקתי אותו.
נכנסתי לתוך עורקיו ומילאתי את דמו באנרגיה צבעונית, עזה. משהו
עוצמתי התרחש בתוכי, בתוכו. הפכתי רק לרוח שקופה, בלתי נראת
אשר הזדחלה לה במעלה זרועותיו, מלטפת את עורו בעדינות ברכות
נעימה , רכות של  משי, מדגדגת אותו, הוא הרגיש צמרמורת קלה.
ואז חדרתי לתוך גופו דרך עורקיו והשתלטתי על כל המערכות בגופו.
הוא עצם את עיניו ומצא את עצמו שם, שוב לקחתי אותו למקום שבו
לא היה שולחן לא היה בו זמן או פניהם של אנשים זרים אך חביבים.
היה שם חופש, החופש מהכל.
סוף סןף הרגיש טוב בלהיות לבד, הוא התעופף שם במקום שלא באמת
קיים, בלי מחשבות, בלי דאגות, בלי סיבוכים ובלי צלצולי פלאפון
דחופים. אין דבר שהוא דחוף במקום שבו אין זמן, ואין דבר כזה -
מסובך,הכל כל כך פשוט, בעצם.
שם פתאום אני הופעתי, אבל רק בתווי גופי, רק חצי ממני יכולתי
להראות לו באותו הרגע, מכיוון שבחצי השני שלי החזקתי אותו
באוויר.
הוא לטש בי עיניו כלא מאמין, ואז ראיתי אותו קורן, מחייך.
חייכתי אליו בחזרה חיוך מלאכי.
" את שקופה!" הוא אמר לי (ובאמת הרגשתי שקופה כשהביט בי) וניסה
להתקרב אלי, לגעת, אבל אז הוא הבין שיש בעיה בלגעת בי, ומיד
מצא לזה הסבר. "אה,,," אמר, מחייך חיוך מבין, כאילו גילה איזו
תגלית חסרת תקדים " זאת רק ההדמיה שלך " ומיד כשאמר את זה, הוא
התבאס. וניסה לתפוס אותי, אך ידיו חתכו את גופי המדומה ולא
באמת הרגשתי בידיו. ואז הוא התקרב אלי באמת קרוב, אילו הייתי
שלמה, ולא רק חצי אחד שלי נוכח שם מולו, נדמה לי שהייתי מרגישה
את הנשימות הקצובות שלו על עורי האמיתי, אך ידיו אשר הניח על
לחיי, נגעו בי רק בכוח המחשבה שלו. הוא נגע בי רק במבטו העמוק.

" את לא אמיתית." הוא לחש לי בעצב, "רק חצי ממך באמת קיים,
החצי השני הוא כמעט בלתי נראה". לא היה לו מושג עד כמה הוא
צדק, ואולי היה מודע לגמרי לכל המצב המצמרר הזה, מרוב פחד,
שלתוכו נקלעתי.
הצמדתי את ידי על הלחי שלו, הוא הביט למטה, על הכבשים ועל העשב
שאכלו, הוא ראה שם גם את האיש המסכן שצריך לדאוג להן למען
פרנסתו. 'לאיש הזה חיים עלובים', בטח הוא חשב לעצמו באותו הרגע
שבו הביט למטה, 'בגדיו בלויים, פניו מקומטים, עיניו עצובות,
וגורלו הוא כגורלם של הכבשים- במרעה, ללא סיכוי רב להתקדמות.
ואילו היו פעם חלומות לאיש הזה במקום אחר, כשהיה צעיר, עכשיו
כבר נחתם עתידו סופית והנה הוא שם לבד, בשדה האינסופי'. ואז
חזרו עיניו הכבדות באיטיות להביט בי. בעצם הוא הביט דרכי, יותר
מאשר בי.
ואני התעופפתי בדממה, מפוחדת. אוחזת בכוחותיי האחרונים בסגולות
שהכנסתי לתוכו- הסגולות לעוף. והוא כמעט ונחת, אך משהו מאד חזק
גרם לי לתפוס אותו ברגע שהחל ליפול למטה ולאחוז בו חזק, משהו
שאין לו הגדרה. אבל כנראה שקוראים לזה אהבה.
ואז ראיתי אותו יושב בתוך החדר הזה שלפני כמה רגעים היה מלא
באנשים, עכשיו הוא היה ריק, הוא הביט בי, כאילו שחיכה למילים
שיצאו מתוך פי, והן באמת יצאו, די הופתעתי מעצמי. " אתה רואה
עכשיו את כל כולי!" אמרתי לו, נסערת, עצבנית, משום מה. " אתה
מרוצה ממה שיושב מולך?" שאלתי וקמתי מתוך הכיסא שלי. הוא לא
הפריע לי בדבריי. שתק, המום מעצמי. "הנה, עכשיו אני לא בדיוק
מה שראית למעלה..." הבטתי בו, לא קיבלתי אישור והמשכתי "אני
מציאותית, אני בחורה רגילה לגמרי. הנה- תרגיש! תרגיש את מגע
ידיי!" אמרתי לו והנחתי את ידי על ידו, הוא תפס לי את היד ומחץ
אותה. "מוצא חן בעיניי המגע של ידך." אמר לי, מרוצה מעצמו.
והתיישבתי מולו על בירכיי, מניחה את סנטרי על היד המחוצה שלי,
ליטפתי בעדינות את הברך שלו.
"יש לי המון חסרונות" אמרתי והבטתי ביד של, ולא בו, " אני
דפוקה, יש לי בעיות ואני גם לא חזקה מספיק בשביל להתמודד איתן,
אתה מבין?" הוא לא הראה יותר מדי הבנה ורק הרהר, ראו את עומק
מחשבותיו בעיניו. האם אלו היו רחמים? או דאגה?
" אני ילדה תמימה ומתוקה, ילדה אבודה שמנסה לעשות המון, המון
טוב בעולם, כי אלוהים שלח את הילדה הזאת, שתוכל להגן על העולם
ולעזור לאנשים אמרתי וחייכתי אליו חיוך קטן, ילדותי ומתוק.
" חתולונת קטנה....את.." הוא התחיל להגיד משהו, קולו היה מלא
ברחמים, ללא ספק. אך הפסקתי אותו מיד, "אני גם זונה!" אמרתי
בעצבים והתרחקתי ממנו בחדות, השמטתי את אחיזתו. "זונה שנפגעה
ושמחפשת נחמה בכל גבר, כל גבר אשר נמשך אליה. היא לא רוצה את
אהבתו..." אמרתי והתחלתי לנוע בחדר ממקום למקום. "לא, לא... לא
בו היא באמת חושקת, אל בביטחון שהוא נותן לה, בטחון זמני-
כמובן! הריי דברים טובים לא יכולים להמשך יותר מידי
זמן...לא...דברים טובים פוגעים יותר ויותר ככל שהם משתפרים. אז
לא נמשיך אותם!!" צחקתי "זה פשוט, לא? למה להכאיב, כשיודעים
שזה יכאב?? אה? אז היא עוזבת, היא שוכחת, היא בורחת, היא
מנתקת, ובסופו של דבר- היא מכאיבה."
"את מגזימה" הוא אמר בשביל להרגיע אותי, הבהלתי אותו.
"שתוק! שתוק רגע!" צעקתי עליו בקול אימים. הוא נזעף, ניסה לקום
מהכיסא וללכת, אבל גרמתי לו להידבק לכסא, הוא לא היה מסוגל
לזוז.
"ואתה יודע למה אתה קשור לכל זה?" הבטתי בו והוא לא ענה, הוא
ידע שגם ככה לא הייתי מעונינת לדעת מה דעתו. " אתה, משום מה-
דווקא אתה המקשר בין שתי הבנות האלה. הילדה הקטנה מגנה עליך
ובוטחת בך, היא באמת אוהבת אותך, והזונה מעריצה אותך, היא
מוכנה להיעלם לנצח ולשכוח מהנקמה שלה, בזכות זה שאתה כאן עכשיו
להגן על הילדה הקטנה שבי." היא התיישבה שוב על ברכיה, במקומה,
כאילו, כוחותיה עוזבים אותה. ואז הוסיפה, כאילו לזה בדיוק חתרה
בכל הנאום הזה. " הילדה הזאת חלשה, חבל על הזמן, היא עדיין לא
חזקה מדי בשביל להגן עלי, בלעדיך, היא תזדקק מיד לשובה של
הזונה האכזרית. אתך אני מרגישה ביטחון, אבל אני צריכה גם זמן
בשביל שהילדה בתוכי תגדל קצת ותתחזק. היא זקוקה לך." אמרה ואז
השתתקה פתאום, לא נשאר לה מה להוסיף, והוא היה צריך להרהר
בדברים המוזרים ששמע מפיה של הנערה החמודה הזאת, הרגילה לגמרי
למראה.