לא תמיד קורה שבאמצע חשוון יש יום קייצי. לא תמיד קורה שבאותו
היום לא היה לי דבר לעשות. לא תמיד אני יוצא לפיקניק עם בן
ושלומי על המדשאות האינסופיות שתמיד נשקפות מחלוני.
תמיד הן ירוקות. בעקביות מרגיזה. אבל כאילו כדי להפיס את דעתי,
משנות הן את גונן מפעם לפעם.

בחורף הדשאים גדלים פרא כביצה קודרת התוחמת עיירת נמל המתבוססת
בחוף בוצי, בצבעי אפור-קודרים. ביצות, חיות בוגדניות הן. לעתים
שופעות הן מים כנהר עד כי ניתן להשיט בהן דוגיות, ופעמים חרבות
הן כמדבר שחור. אין לו לאדם לסמוך אף לא על מקל עב וארוך
שיוליכהו בתוככי ביצה, שכן האחרונה תקבל אותו בזרועות פתוחות,
אך משיכנס המשוטט, יסגרו עליו סבכי הביצה ושלוליותיה, ואם לא
ימות מיד הנחשים והעכבישים שוכני המקום, יגלה כי אין נוראה
כמלכודת המוות של הביצה, השואבת אותך אט אט אל תוך תוכה,
הניזונה מבשרך בעודך בחיים, באיטיות מייסרת כאילו שואבת היא
הנאה מההבנה הנוראית המחלחלת לתוך מוחך כפי שמחלחל אתה אל תוך
הבוץ המרופש, כי הנה הגיעו חייך לקצם. ולפעמים, רואה אתה מעבר
לסבך בנחיל גחליליות מהמהם, ואתה נתקף חולשה עצומה למראה
כיפת-כוכבים אלוהית זו המנחה דרכך בחושך, ולעתים אותה חולשה
הופכת עורה ונהיית לתקווה המושיעה את תועי הביצות. כך הם
הכוכבים. נוסכים תקווה בליבות בני-האדם, שהן יש בכולנו מעט אבק
כוכבים.

באביב משמשים הם כמצע וסדין לפרשיות האהבים של הכלניות
והפרגים. בן טוען כי אם תבקש מפרג יפה מאוד, ותציע לו מעט מים
ואדמה עשירה, יואיל הוא בתמורה להעניק לך מעט מגרגיריו. בתחילה
צחקתי ולא הבנתי לשם מה, אך שלומי הסביר לי, בדרכו המיוחדת, כי
זו המתנה הגדולה ביותר אותה יכול פרג לתת. שהרי גם אם תטפל
בפרג כראוי לו, ואפילו אם תשקיע יותר מכפי הנצרך, לא יוכל אלא
להרים ראשו מעלה מעלה, עלי הכותרת שלו מושטים כלפי השמש,
מוכנים לחבק את השמים, הגביע שלו כמה לנשק את אותו כדור אש
בוהק. אך לעולם יהיו שורשיו באדמה, המפנקת, הנותנת בסתר מבלי
לצפות לתמורה, תמורה אותה לא תקבל עד יום מותו של הפרח התמיר.
אך אילו תטפל בגרגר הפרג באופן הנכון, יוכל הוא להעניק לך את
מתנתו הגדולה ביותר, זו שנמצאת תמיד כמעט בהישג ידו, אך רק
כמעט, ולא יותר מזה, ממש כמו השמש. אותו תרכיז של חלום אותו
חולם הפרג מדי חורף כמדי אביב. תוכל לעוף בחלומו מעלה מעלה,
אפוף בעשן שאיפותיו של הפרג, עטוף בעלים אדומים וחולמניים.
תוכל לאמץ את השמיים אל קרבך ואת השמש אל שפתיך.

בסתיו תמיד יפנו פרשיות האהבים האדומות כדם את מקומן למען
הקפיטליזם. הרוח משכנעת את העננים לנוע הלאה ולאצור בתוכם את
תמצית החיים שבעולם, והם, בתורם מתמקחים עם האחראי על סידור
העבודה בשמיים על-מנת לקבל זכות קדימה על פני השמש.
"נראה," אמר שלומי בחיוך עצוב, "כי לא סוחר העב."
היה עלי, כמובן, להסביר לבן למה התכוון שלומי, שהרי בן, אדם
גדול הוא, ולא מתעסק בקטנות. פילוסופיה ומדעים הם בני ביתו,
ולא רוכלות ומזג-אוויר. הסברתי לו כי במחוזותינו, השמש אך
לעתים רחוקות אוסף את דוכנו, ומרכולתו פרושה לעיננו כמעט דרך
קבע. וכך, כשהם כורעים תחת המשא הכבד, נוטשים העבים את
מקומותינו, ולוקחים את מימיהם לארצות הים, לאנגליה והבלקן.
פעמים רבות תהיתי אם עלי לעקור ולגור בבלקן, שם "המלחמות
תדירות כמעט כמו בבית", כדברי בן, או לאנגליה, שם "הדשא ירוק
דרך קבע", כפי שסתם שלומי באחד הימים. אבל אז נזכר אני בסירובו
העיקש של בן ובנענוע הקל שבקלים של ראשו של שלומי, ודי בזה כדי
לזרזני להכות שורש מחדש, ללמוד לאהוב את האדמה עליה אני כעת.
אני מביט בבן ועיניו אטומות. מסגירות הן את אשר במוחו הקודח,
גלגלי השיניים שבו מסתובבים במהירות מהירה אף יותר מפעימות
ליבו הזריזות. יודע אני כי הוא נאבק להשגת הרעיון העומד מאחורי
משל הסוחרים של שלומי. על-אף העובדה כי המושגים אינם מעולמו של
בן, הייתי מצפה ממנו, במוחו המבריק והיקשיו החדים כתער, להבין.
אך האשמה אינה תלויה במלואה על כתפיו של בן, כיוון ששלומי נוטה
לקצר בדברים, ולעתים קרובות יוצאים הם מפיו סתומים, כאילו לא
טרח לסיימם.
צחקתי בקרבי למראה חזיון מבדח שעלה בדמיוני, בו כותב שלומי את
משפטיו, אך שוכח לפסקם ולהפרידם בנקודות.
גם הבדלי המעמדות ניכרים בסתיו. מחד, החצב הממהר לפרוח ולהינשא
מעל לכל העם, לשאת תפרחתו הלבנבנה הבוהקת בכדורים קטנים-קטנים,
קמעה קמעה, כאילו כדי לגרות את העשבים הנחים תחתיו לחשוב "אם
זוהי תפרחתו, מעניין מה חבוי בגבעולו, מה אוצר הוא בין עליו
הרחבים". ומצד שני, הסתוונית הצנועה, בסגול החיוור שלה, סמוכה
לארץ, פורשת את כל כולה על פני האדמה, אבקניה נישאים ממנה
והלאה עם כל משב רוח, ולו הקל שבקלים. אפילו הדשא עוטה גוון
כשל דולר של וושינגטון, או עשרים שקלים של שרת.

לא. שטר עשרים השקלים אינו ירוק כדולר. בשטר עשרים השקלים חולק
הירוק את מלוכתו עם הצהוב, שהיא אמו. שטרו של משה שרת שייך
לקיץ, בו שמחתה של השמש העולצת שורה, והמוות מחלחל אל המדשאות.
המלך הירוק עודנו שולט, אך המלכה האם הצהובה שולחת את ידה
בנתיניו ושוללת מהם את החיים בעצם קיומה שלה. פעמים רבות ניסה
הירוק לגרש את אמו מעל ממלכתו, אך היא יושבת לה במרום, חבוקה
בזרועותיו המגוננות, האינסופיות של אביו, הכחול השמיימי. וכל
נתיניו, מן הטחבים והעשבים, ועד לברושים התמירים ועצי הסקויה
האדירים, לא יוכלו, גם אם ירצו, להגיע עדיהם, שהרי שורשיהם
משתרגים סביב לשדיה המזינים של גאיה, והיא רחוקה מן התכול
האזורי כרחוק מזרח ממערב. פעמים רבות תהיתי בנוגע לאותו מושג.
היש מרחק בין המזרח למערב? בן טוען שישנו, והוא ניתן למדידה.
"זה עניין יחסי", הסביר לי בקולו הידעני, שפמו רוטט, כבשאר
הפעמים בהן הסביר מנפלאות היקום לבורים שכמותנו, "לגודל הכדור
עליו אתה עומד. בפלוטו", הוא מסביר, עיניו בוהקות וידיו
מתנפנפות כאילו מאליהן, "או באחד האסטרואידים שברצועה, המרחק
קצר בהרבה מבכל כוכב לכת אחר!" את המלה 'אחר' הגה בהתרגשות כה
רבה עד כי קולו קיפץ לרגע לטונים גבוהים יותר ממה שיכול היה
להשיג אילו כיוון את ליבו לכך.
"לא נעים להיות כוכב שבת". היגג שלומי בקולו החולמני, והוא
מגרד את פימתו המכוסה באותה פלומה רכה-כחולה אותה כה אהבתי
ללטף. ובעוד מסביר בן על כך שאין לרגשות כל סיג ושיח עם מדעים
מדויקים, ותוהה, בקול כמובן, כמה נפלא יהיה לכשיהיה בידנו ציוד
מתוחכם דיו שנוכל בעזרתו להפליג למרחק ולחום של כוכבי השבת
הרחוקים ולמדוד את המרחק שבין מזרחם למערבם, תמה אני אם אכן כה
נורא להיות כוכב שבת. ללא צורך בקבלת החלטות חשובות ומרחיקות
לכת, בשינויים תכופים, בגדילה או צמיחה. הכל כאילו בא מאליו,
ואין לדבר השפעה עליך. רק אתה משפיע על אחרים. משפיע חום, אור
ואהבה. מצמיח את הדשא ונותן בו ירוק וצהוב. ומוות. נרעדתי
לרגע, והבנתי את דבריו של שלומי. אכן, לא נעים להיות כוכב
שבת.

בשעות היום העשבים שרים לשמש בירקרק, כמעט טורקיז, ובלילה הם
נחים בגוון כה כהה וירוקרוק עד שהוא כמעט שחור. לעתים מתעצב
הירוקרוק לעצמו, תוהה שמא נשכח. בטוח הוא כי כל האנושות שעל
פני האדמה, זו הסוגדת לצבעי הפסטל הרכים (רכים מדי, לטעמו,
אפילו רכרוכיים), היא סמוכה ובטוחה על קיומו של הירקרק, שהרי
כל ילד קטן יודע כי ירקרק הוא ירוק בהיר. אבל הירוקרוק, המצוי
בשפע בשעות הלילה המאוחרות, בהן אותם ילדים קטנים ישנים
מכורבלים בשמיכותיהם החמות ובאהבת אימותיהם, פרח מזכרונם זה
מכבר, ונהגה לעתים רחוקות בלבד, וגם אז בטון כבד, כמעט מאשים,
ובכינוי המעליב "ירוק כהה". לא פעם אף טעו בו וחשבוהו לשחור.
בשגגה אמנם, אך בעיניו היה זה היינו-הך. לא שכחתיך ירוקרוק.
דואג אני לנקוב בשמך מפעם לפעם. יודע אני כמה עונג מסבה לך עצם
הגיית המלה, כמה שמחה ועליצות לב מביא אני לך תוך העלתה על דל
שפתי, אפילו במינון המועט בו נקטתי. דע לך, כי איני נוקט כך
מתוך בורות, רעות לב, צרות עין או קפיצות יד. המינון הוא
מדוקדק. כנצרך, אך לא יותר מכך. איני רוצה להרגילך במותרות
ולפנקך, שהרי מה יהא עליך לאחר לכתי מן העולם?

איני רוצה לעזוב את העולם. איני רוצה לעזוב את העולם על-אף
שהותי הכפויה במקום זה, לו בית לבן ומדשאות אינסופיות. לא תמיד
ישנם ימים יפים כיום הזה. בו ניתן לשבת בפיקניק עם בן ושלומי
על המדשאות האינסופיות של הקיום. לא רציתי לעזוב את הפיקניק.
אבל הבחור הצעיר, הגבוה, בעל הכתפיים הרחבות, בעל השיער הזהוב
ועיניו הנתונות במסגרת ברזל שחורה, חבויות אחרי זגוגית אטימת
רגשות, הלך ובא במעלה הגבעה הקרובה, קרן שמש שובבה מפזזת על
שיערו ומשקפיו, משתקפת דרכן ומסנוורת אותי לרגע, חומקת,
ומסנוורת שוב, במשחק תופסת מטריד. הבחור בעל המעיל הארוך
והלבן, הנמשך עד לברכיו, הנושא שלל כיסים שמחוצה להם הדפסי
מגן-דוד אדומים ובתוכם צינורות שחורים שבקצותיהם מעגלי מתכת.
שחור ואדום, כבצבעי אזהרה. אותו המעיל בעל הכיסים החבויים,
ובהם מזרקים המכילים גרעינים של בת-דודתו החקיינית של הפרג,
אלת המסטיק, שביכולתם להפיל אדם שדוד לאור היום, שוקע אל תוך
חוסר ההכרה כבביצה טובענית, שבכוחם לעצור אף את הדמיון ועמו,
את התקווה. במזרקים אחרים שוכנים נוזלים רעים הרבה יותר, בגונה
של המלכה האם, היושבת בזהבה והנה היא נוגעת-מתגרה בי שוב,
במשחק התופסת המטריד שלה. בלא לשים לבו לכך, רומס האיש סביון
תמים שהפציע ולו ליום אחד לשזוף את פני השמש, והנה זוכה הוא
במוות שאינו ראוי, שאינו מידיה של אלילתו הקורנת.
הלכנו יחד, מותירים את בן ושלומי מאחור. אפו המאורך של בן רוטט
בקריאה אילמת, ושלומי מפציר בי בעיני חרוזים שאחזור. השמש
ריצדה על פניהם, על שיערו האפור עכברי של בן ועל פלומתו התכולה
של שלומי, על עיניהם המתחננות. התעקשתי ואמרתי כי אני רוצה שבן
ושלומי יבואו. הסברתי כי בן לא אוהב זרים, ושלומי שתקן מטבעו,
ולכן לא יבקשו להצטרף, על-אף שרוצים הם לבוא, הלא ניתן לראות
זאת בעיניהם! רוצים הם לבוא, בכל נימי נפשם!
הוא עצר ושאל: "בן זה הדובי?"
כמה אטום ובלתי מתחשב הוא. אילו רק היה שואל, או עוצר לחשוב
לרגע, היה מסיק לבד כי התבלבל בין בן לשלומי, וגם-אם-כן, שלומי
אינו אוהב שקוראים לו בשם ההוא כלל ועיקר. הבחור חייך חיוך
מבין וחזר במעלה הגבעה, הרים את שניהם באלימות, את שלומי ברגלו
השמאלית, ואת בן באזנו העכברית, ונשאם אלי בחיוך כה רחב, עד כי
הייתי שמח להיות כוכב שבת, ולו לרגע אחד, על-מנת שיפסיק לחייך,
ולו לפרק זמן הקצר מרגע.
כשבן ודובי חבוקים בזרועותי, ואני מלטף את אוזן העכבר הפגועה
של האחד ואת לחי הדובון השמנמנה של השני, הוביל אותנו הצעיר
הממוסגר (השמש כבר זנחה את משחקה, ועתה התגעגעתי אליו) בעדינות
תקיפה אל-עבר הבית הלבן שבמרכז המדשאה, זה שחלונותיו, בדומה
למשקפיו של האח, נתונים במסגרת ברזל שחורה, חסומים ומסורגים,
מאחוריהם חדרים למכביר, קירותיהם מרופדים בכריות, בהם אנשים
שקטים ורועשים כאחד.
"הגיעה שעת ארוחת הצהריים".

לא תמיד מגיעה שעת ארוחת הצהריים.