אבן גבירול הוא רחוב מצויין, מקורה משני צידי הרחוב כך שחסרי
המטריות יכולים למצוא מפלט לפני כל מעבר חציה. חמישי אחר
הצהריים, שמים קודרים כמו פולין, גשם שוטף, הולך ומדבר בפלאפון
הרטוב כבר מהגיחות המתחלפות אל תוך המקלחת החורפית. קבוצת
אנשים רבה מתגודדת בצורה לא שגרתית מסיטה את המחשבה ומנתקת
לגמרי ממחולל הקרינה הדבוק לראש. כן. הרחוב חסום מאיזו שהיא
סיבה ואנשים מחכים. מבלי לפספס את רצף המלל האינסופי למכשיר
הצמוד לאוזן, מתיישב על אם הדרך לצד מלצריות מעשנות היושבות על
איזה ספסל.
פתאום דממה, הפלא(פון) השמיני נדם. הסוללה נפחה את נשמתה
ותהליך ההחייאה המתחייב נמצא הרחק בבית. עם ההתרגלות לשקט
מתברר שהשקט אינו מוחלט, טפטוף טיפות הגשם נשמע, צמיגי מכוניות
משמיעים את הצליל היחודי של צמיג על כביש רטוב ואנשים המשוחחים
בינהם על אופי סגירת הרחוב. משהו שלא נשמע זמן רב מבצבץ, משהו
נשכח, מחשבה עצמאית. שיחה פנימית בתוך הראש של עצמי אל עצמי,
רעיון לא נקטע ע"י צלצול חודרני, לא מטוגן בקרינה מחממת
אוזניים. מחשבה טהורה, אנוכית, עצמית, מפחידה.
"מה קורה פה?" - הקול חדש מכביד, "למה הרחוב חסום?". מפעיל
גלגלי שיניים חורקים בנסיון לחקור את הסביבה הזרה הזו שפתאום
המתממשה סביב, ללא חליפת המגן המגוננת של מכשיר הפלא, ניתוק
השיחה ביטל את הניתוק מהמציאות, ולהיות שותף במציאות אינו דבר
רצוי.
הקשבה זהירה לשיחת המלצריות השכנות בספסל מגלה שדוב שברח
מהספארי חוסם את הרחוב. אותו דוב פילס כנראה בלילה את דרכו
כשהרחובות הגשומים היו ריקים. מצא פינה לישון וכנראה התעורר
ממטח פתאומי של גשם. מסתבר שהדוב אינו "איש בוקר" ולכן נוהם
ורוטן. ובאמת אפילו "האוזן המחוממת תמיד" שתקררה בנתיים יכלה
לשמוע משהו שאפשר לפרשו כנהמות מפחידות של דוב. אנשי הספארי
פשוט לא הצליחו להרגיע אותו. ומסתבר שאין להם גם חיצי הרדמה
בגלל שנגמרו ביחד עם התקציב. העימות כבר כשעה ואין כיוון
לפתרונו.
הרחמים נשפכים על הדוב ופעולה מתבקשת. נסיון להדליק את הסלו
מצליח למרות שיש בו קו אחד. צעדים מהוססים מבין הקהל לכיוון
שאגות הדוב. הדוב נראה גדול ואימתני. זועף וסוער. הקו השני של
האנשים, אנשי הספרי, מדולדל יותר ועצבני יותר. חישוק שיניים
והתקרבות נוספת. העיניים של הדוב מזהות את האורח הלא קרוא
ונהמותיו מוקדשות באופן אישי למתקרב. נושא בידו הזקופה כפסל
החירות מכשיר קטן. הדוב מניף את כפו להכות בצירוף זעקה. אך
נרגע במיידית ברגע שמוצמד המכשיר הקטן לאוזנו. החשד התממש,
גונב המחשבות הסלולארי יכול לגנוב אפילו את מחשבתו של דוב.
וכך כמו החלילן מהמלין של הדובים הולכים האיש והדוב לכיוון
הספארי, ידו של האיש מצמידה את פלאפון לאוזו של הדוב המופנט.
בראשו של הדוב כלום ובראשו של האיש מחשבה בודדת.
כעבור חמש דקות נגמרה הסוללה שוב, הפעם סופית. בליעת המכשיר לא
שיפרה את הרגשתו של הדוב.