"לעזאזל! מה יהיה עם המדינה הזאת?"
"לא יודע, יהיה בסדר."
"אל תעצבן אותי!"
"מה אנחנו עושים היום?"
"מה שבא לך."
"טוב, אני בעד לכבוש את עיראק"
"אחלה, רק חכה שנייה, אני אביא את המעיל".
יצאנו. מה עכשיו? אף אחד לא יודע. הסתובבנו קצת עד שמצאנו איזה
פאב נחמד.
"מה אתה אומר?"
"נראה מעניין"
"טוב נו... בוא נראה מה יש להם להציע"
נכנסנו. הפאב נקרא "פוייזן אייבי". הוא נראה צפוף ורועש אך עם
זאת עליז וחברותי. התיישבנו שנינו ליד השולחן הכי רחוק, בקצה.
המלצר הגיע עם התפריטים. "תודה" אמרנו ביחד וניגשנו להחליט מה
אנחנו רוצים, או ליתר דיוק, עבור מה אנחנו מוכנים לשלם את
המחיר המופקע שלו.
"מה אתה אומר על המחירים? נראה די יקר."
"טוב נו, זה מה יש."
לקחנו שנינו קוקה קולה ודיברנו. אחד הדברים הכי מדהימים בין
שנינו היה שתמיד היה לנו על מה לדבר. בלי סוף. פשוט דיברנו. על
הכל.
"מה אתה אומר, יש סיכוי שנמצא איזה בחורה היום?"
"מה אתה חושב?"
הוא לא היה צריך לענות על זה. החלטנו שהמקום לא בשבילנו. קמנו.

"למה הולכים כל-כך מוקדם? תשארו קצת. יש ערב קריוקי" אמר המלצר
בהתלהבות לא מובנת.
"אתה יודע מה?" אמרתי. "תמיד רציתי לשיר בקריוקי... אבל
הביישנות היא תכונה שתלטנית מדי... אף אחד לא מכיר אותנו פה.
מה אתה אומר? אולי זאת ההזדמנות שלנו לפרוץ לעולם המוזיקה?"
"אני אומר- לך על זה"
נתנו את שמותינו וביקשנו לשיר ביחד את השיר האהוב עלינו: לאב
אוף מיי לייף, הידוע בכינויו: Love of my life של קווין.
קולו של הבאר-מן נשמע צרוד מעט דרך המיקרופון החלוד: "אריאל לב
ואיתי ישראלי".
עלינו לבמה לקול מחיאות הכפיים החזקות ושרנו. זאת הייתה הרגשה
נפלאה. לא הרגשתי יותר טוב בחיי. יש משהו משחרר בלשיר, ובמיוחד
בלשיר מול אנשים ולא במקלחת ועוד עם מוזיקה. ירדנו לקול מחיאות
הכפיים, שעשה רושם שלא יפסיק לעולם.
"זה היה נחמד".
"וואוו! גדול".

יצאנו משם כמו אנשים חדשים, רעננים וחשוב יותר מכל- שמחים.
שמחים כמו שלא היינו כבר הרבה זמן, אבל כמובן, כמו במדינה
שלנו...
נכנסנו למכוניתי והמשכנו להסתובב.
"מה עכשיו?"
"לא יודע, אללה אכבר. לאן שהרוח תיקח אותנו"
"חבל רק שבישראל אין רוח, רק חול וחול... ושמש, הרבה שמש"

"תיזהר!!!!!!" נחרטה במוחי הצרחה של איתי. קול חריקה מצמרר
נשמע והמכונית נעצרה סנטימטרים ספורים מדמות רחבה עד-כדי
סטייה. הטרקטור האנושי עמד שם באמצע הכביש ולא הניד עפעף. ריח
הצמיגים השרופים עלה באפינו. הדמות הרחבה התחילה להתקרב אלינו
מה שנראה ברגע זה כמערב מתוכנן שמסתמך על עוביה של הדמות שגם
אם תיפגע על-ידי מכונית היא תעמוד בזה... ובקלות יתרה.
"ערב טוב, בנות... את המפתחות והכסף, אם לא קשה לכם..."
כאילו שזה לא היה צפוי. הקול שלו היה גבוה ממה שציפיתי מאדם
בגודל שלו אבל החלטתי, בניגוד לאופי שלי, שלא אעיר לו על זה.
"אפשר לעזור?" שאלתי, מנסה למשוך קצת זמן עד שאצליח למצוא
בתא-הכפפות את הגז המדמיע שאמא הכריחה אותי לקנות אם אני רוצה
לגור לבד עם חבר.
"חבוב, את הכסף והמפתחות! מהר!". חבוב? מי משתמש במילה חבוב
בימינו? הוא נראה לי אולד-פשן כזה.
"אולי נוכל להגיע לאיזה הסכם?" שאלתי, ידי עדיין מפרפרת ברחבי
התא בעודי נזכר שכמובן שכחתי את הגז בבית.
"אני מבין שאתם הולכים לעשות לי צרות.  משה!"
משה יצא מהמכונית שעמדה בצד הדרך.
"יש לנו בעיות הא? טוב ידידיי, אתם רואים את הבחור החביב שעומד
לידי? ובכן, הוא מסוגל לתת לכם אגרוף דרך המכונית. אני ממליץ
שתצאו מהמכונית." חשבתי על ללחוץ בכוח על דוושת הגז, אבל נראה
היה לי שהם לא מודאגים מזה, מפני שהכוח שמאחורי המבצע הזה-
חברינו רחב-המימדים בנוי כמו קיר לבנים, כך שגם אם ננסה לנסוע
המכונית תשאר במקום. בשלב הזה החלטתי שכדאי שנצא מהמכונית.
"יופי, אני שמח שבחרתם בדרך הנבונה."
"אני חושב שגם אני." אמרתי.
"תודה לכם בנות" חזר שוב השמן על בדיחתו הצולעת ונכנס למכונית.
השמן סידר את המושב שיתאים לגודלו, התניע את המכונית ונסע
הלאה. לאחר שנעלמה המכונית הנחמדה והיפה שלי החליט משה, שהוא
את עבודתו עשה.
"תודה לכם. להתראות." אמר משה עם חיוך רחב. רחב מדי.
"רגע, משה" אמרתי והאגרוף שלי הלם בפניו. משה, שהיה כפי הנראה
המוח במבצע המעניין הזה, שכח שהוא מאבד את כוחו כאשר השמן
הולך. לקחנו את התיק שלו, השארנו אותו על הרצפה ונכנסנו
למכוניתו.
"מה התכנון אריאל?" שאל איתי, שנראה די מתוח.
"לא יודע עדיין. אני חושב על זה."
"תחשוב מהר. מומלץ להתמקד במה לעשות עם הבריון."
"נראה"
"מה קרה לך? נהית ספונטני לעת זיקנה?"
"לא יודע. יש לך רעיון יותר טוב?"
"לא. ואני שונא ששואלים אותי אם יש לי רעיון יותר טוב. אם היה
לי הייתי אומר. אבל אם הרעיון שלך דבילי, העובדה שלי אין רעיון
לא הופכת את הרעיון שלך לטוב."
"קיבלתי. אז מה נעשה?"
"ניסע?"
"יאללה."
שנינו לא היינו טיפשים וקיוונו שבעזרת זה נוכל להערים על היצור
המגודל הזה.
"תחטט קצת מסביב... אולי נמצא משהו."
"אין פה הרבה, רק איזה נייר טואלט וגז מדמיע."
"יופי" מלמלתי. "אני חושב שפשוט נעקוב אחריו ונראה מה קורה...
מה אתה אומר?"
"נשמע מעניין. יאללה סטפ און איט."
נסענו בצפייה שבאמת נמצא את האוטו שלנו, קיוויתי שהם לא תכננו
איזה מקום מפגש רחוק.
"מי אומר שהם לא תכננו מקום מפגש?"
"שאלה טובה." בדרך כלל אנשים מאשרים שאלה של מישהו אחר כשהם לא
יודעים את התשובה או כשהם חשבו עליה לבד.
"הנה הוא!!!" צעק איתי. השמן ראה את המכונית של משה והתחיל
לנסוע.
"יופי, עכשיו נראה לאיפה הוא מוביל אותנו." אמרתי. נסענו
ונסענו עד שהרחב החנה את מכוניתי באלגנטיות תוך כדי דפיקת הפנס
השמאלי בתוך הקיר. יצאנו מהמכונית.
"משה היה חולה, הוא שלח אותנו להחליף אותו." אמרתי.
"מה עשיתם למשה? אני יפרק לכם את הפנים". אמר המגודל והתחיל
לדהור לכיווננו.
"קודם כל, אומרים אפרק לכם את הפנים. חוץ מזה משה נמצא במקום
בטוח. נשמח לספר לך איפה אם תועיל בטובך להחזיר לנו את
המכונית."
"מה התוכניות שלכם?" שאל איתי באופן מפתיע.
"אני לא יודע. משה היה אחראי על התכנון."
"למה קבעתם להיפגש פה? מה יש פה?" שאל איתי. נראה היה שהשמן
ממש נרתע ממנו מסיבה לא מובנת.
"לא יודע. משה קבע פה עם המוביל של המוצרים מהנמל. הוא אמר לי
שאנחנו נצא בסוף היום עשירים יותר מעראפת. היינו צריכים מכונית
כדי שאף אחד לא ידע שאנחנו קשורים לעניין."
"חכה פה רגע" אמרתי. "איתי בו שנייה הצידה." "מה אתה אומר?
אנחנו בפנים?"
"אני אומר שכן." ענה איתי. בשנינו התעוררה התלהבות שלא חשנו
מזה הרבה זמן.
"יאללה, בו."
"טוב, החלטנו שאנחנו מצטרפים אליך. קח אותנו למקום המפגש עם
המוביל."
"אבל, אבל... אני לא יכול. משה יכעס."
"אל תדאג. אנחנו עושים את זה יותר טוב ממשה. מה אתה צריך אותו
בכלל? הוא סתם מנצל אותך. אנחנו נתן לך יותר ממה שאי-פעם
חלמת."
"אבל..."
"בלי אבל! אתה רוצה לחזור למשה שינצל אותך או לא?"
"לא."
"יופי. עכשיו, איפה קבעתם?" הלכנו לכיוון מקום הפגישה. היינו
זקוקים לכסף. הדירה שלנו הייתה במצב נורא ולשנינו לא היה יותר
מדי כסף.
"הנה שם." הצביע השמן על אדם נמוך שנראה בדיוק כמו נהג מסעית
ממוצע.
"אממ , לפני שאנחנו הולכים אליו, מומלץ לדעת איך קוראים לך?"
"יוסף. חברים קוראים לי יוסוף."
"שלום" אמר איתי לכיוון המוביל.
"שלום" החזיר המוביל. "מי מיכם זה משה?"
"אני" אמר איתי. החטנו לתת לו להיות האחראי על המשא-ומתן בגלל
כושר השכנוע הנהדר שלו.
"טוב. אני רוצה שזה יהיה מהיר. הבוסים דורשים עדכון על מיקומי
כל כמה דקות. יש לכם את הכסף?"
"כן" אמר איתי בביטחון מוחלט. איתי חטף מידי את התיק של משה
ופתח אותו לנגד עיניו של המוביל. "הנה, יש פה הכל".
"תודה לכם. כל מבוקשכם נמצא בארגז הזה." אמר והפנה את ראשו
לכיוונו של ארגז קרטון זעיר ליד המסעית שלו."
"תודה רבה לך." אמר איתי. "נחמד לעשות איתך עסקים."
"אתם לא רוצים לבדוק את הארגז לפני שאני הולך?"
"לא. אנחנו בוטחים בך. ולא היית רוצה לראות איך אנחנו נראים
כשאנחנו לא בוטחים במישהו."
"אוקי... ביי" אמר הנהג ונסע. ניגשנו לכיוון הארגז ופתחנו
אותו. בתוך הארז נחו להם שני דיסקים. על העטיפה היו הפרצופים
של חברי להקת קווין.
"קווין. אני מעריץ גדול שלהם." אמרתי. "יוסוף, ידידינו, אתה
יודע במקרה מה יש בדיסקים האלה?"
"לא. משה לא מספר לי כלום."
"אתה יודע מזה כלום יוסוף?" הערתי. "הערבים קוראים לגרעין של
הזית לום. הגרעין הזה הוא ממש קטן ולא משמעותי ולכן כשאומרים
כלום זה בעצם כמו לום כלומר מעט. ולכן המשפט שלך לא הגיוני-
משה לא מספר לי קצת? זה אומר שמשה לא מספר לך דבר או שמשה מספר
לך הרבה?"
"אמממ... משה לא אמר לי מה יש שם?"
"או, זה נשמע יותר ברור. בואו נלך לחנות מחשבים. אם יש משהו רע
על הדיסקים האלה אני לא רוצה שזה יהרוס לנו את המחשב. זה הדבר
היחיד שעובד כמו שצריך בבית שלנו. ועכשיו בזמן שאני פותח פה או
שגנבו לנו אותו או שהוא נהרס."
"יש חנות מחשבים בקניון."
"יאללה זזנו"
נכנסנו לחנות וביקשנו בנימוס להשתמש במחשב.
"בוא נראה מה יש לנו פה" מילמל איתי לעצמו. הוא היה גאון
המחשבים שבינינו. אני ידעתי איך לשחק וור-קראפט. על המסך
הופיעה להבה גדולה. "וווו, נחמד.." אמר איתי.
תוך עשרים שניות הלהבה ירדה ועל המסך הופיעה רשימה כלשהי.
"זה נראה כמו רשימת קניות של מישהו. רק שכל פריט עולה איזה
מיליארד ומשהו דולר." אמר איתי.
"חחחח... זה לא הרשימת קניות שהייתי מצפה למצוא ברחוב. זה
מספרי חשבונות הבנק של כמה מליארדרים עם סכום הכסף שיש להם
בחשבון."
"גרובי.... בוא נראה מה יש בדיסק השני." איתי הכניס את הדיסק
השני והפעם הופיע שדון קטן על המסך. "אוווה, זה נראה מסובך
לפיצוח... אני אצטרך לפחות חצי שעה."
"קח את הזמן" אמרתי. "יוסוף, תגיד לי משהו, כמה כסף היה בתיק?"

"מליון וחצי דולר" אמר יוסוף.
"אווץ'. זה הרבה כסף. אתם עובדים לבד או שמישהו שלח אתכם?"
"אנחנו עובדים בשביל מרק רשף."
"שיט! איתי, שמעת למה הכנסנו את עצמנו?"
"כן. מה עכשיו?"
"כמה הבטיחו לשלם לכם, יוסוף?"
"האחראי שם הבטיח למשה שכל אחד מאיתנו יקבל 100 דולר אם נביא
לו את המשלוח. אההה והוא אמר שאסור לפתוח את זה. הוא גם אמר
שאם נפתח את זה הוא יהרוג אותנו."
"למה לא אמרת את זה קודם??!!!" צעקתי. "איתי תוציא מהר את
הדיסק ובוא נרוץ. הם עוקבים אחרינו. הם פשוט לא רצו שיקשרו
בינם לבין המשלוח."
הוצאנו את הדיסק והתחלנו לרוץ. באותו רגע יצאו ארבעה בריונים,
אחד מכל כיוון והקיפו אותנו. לא משנה כמה חזק היה יוסוף,
החלטתי שביחד הם לוקחים אותו.
"שלום לכם."
"את הדיסקים!"
"אממ, אני חושב שיש כאן אי הבנה מסויימת." אמר איתי.
"כן, גם אני." השיב אחד הבריונים. "כנראה שלא הבנת שאם לא תתן
לנו את הדיסקים מיד אתה מת!"
"אוקי, זה נשמע הגיוני." אמר איתי ונתן לבריונים את הדיסקים.
"בוס, מצאנו את הדיסקים." אמר אחד הבריונים לתוך פלאפון, שהיה
ישן וגדול מהרגיל, אבל עדיין היה בגודל של אצבע אחת שלו. "מה
לעשות עם חברינו שמצאו את הדיסקים?.... אוקי." הוא ניתק את
הפלאפון ואמר: "אתם באים איתנו." לא חשנו שזה הזמן לדמוקרטיה
מה עוד שהם היו יותר מאיתנו, כך שגם אם היינו עורכים הצבעה
דרכם הייתה נבחרת ברוב קולות. הבריונים הכניסו אותנו למכונית
שלהם ונסעו. זה היה טנדר גדול בצבע חום, מה שגרם לי לתהות מי
לעזאזל קונה אוטו חום...
"רדו!!" אמר הנהג כשהגענו למקום. נכנסנו לדירה רחבה שהייתה
צבועה בכחול (כמו החדר שלי).
"את הדיסקים." אמר בחור גבוה, לבוש בחליפה יקרה, שנראה שסביבות
שנות השלושים שלו. "יופי. עכשיו מה אני עושה איתכם?" מילמל
לעצמו בקול רם מדי לטעמי.
"מי יודע, אולי תצטרך את העזרה שלנו לפתוח את הקובץ." "המממ.
מה גורם לכם לחשוב שמשה לא יוכל לעשות את זה?" משה נכנס לחדר
מהדלת האחורית. "הבנתי שכבר היכרתם?"
"כן." ענינו. "עובדים לא מוצלחים במיוחד יש לך כאן, מר...
רשף?" אמר איתי.
"אכן"
"אז מה אתה אומר? אולי אתה צריך שני עובדים חרוצים?"
"אמממ..." אמר רשף וגירד לעצמו בזיפים המסותתים היטב. "רעיון
לא רע. ואתם בכל מקרה כבר בטח יודעים מה יש על הדיסקים ואיך
לפרוץ אותם. אוקי, התקבלתם. רק תגידו לי איך קוראים לכם."
"אני איתי, וזה אריאל."
"נעים מאוד" מילמלתי וקדתי קידה מלאכותית עם הראש.
"טוב ידידי, אין זמן להפסיד. פיתחו נא את הדיסקים." התיישבנו
ליד המחשב. איתי עשה את העבודה כמו שהוא יודע בזמן שאני עשיתי
כאילו אני מבין משהו. תוך חצי שעה איתי הצליח לפצח גם את הדיסק
השני.
"הנה. הכל מוכן."
"יופי. עכשיו תעבירו לחשבוני: אפס-שלוש-ארבע-שתיים-אחד-שמונה
סכום זעום של מליון דולרים מכל אחד מהחשבונות שברשימה."
עשרים דקות לאחר מכן תפח בצורה משמעותית חשבון הבנק של מר
רשף.
"אנחנו גם עושים בר-מצוות וחתונות" אמרתי.
"אני שמח לשמוע. אבל אתם צריכים להבין שאני אדם שמיסודו בוטח
בעובדיו. אבל אם יתגלה לי ההיפך הנזק יהיה גדול למדי."
"אנחנו לשירותך" אמרנו. "רק דבר אחד אנחנו מבקשים."
"נחמד שיש לכם בקשות... בסדר, אני שומע."
"אנחנו רק מבקשים שבפעם הבאה שאתה שוכר שומרי-ראש, תדאג שהם
נאמנים לך."
"מה?....." ארבעת שומרי הראש לפתו את רשף, בעזרתו האדיבה של
יוסוף, וקשרו אותו לכיסא.
"אנחנו לא אוהבים אנשים שאומרים לכולם מה לעשות."
"עכשיו, אחד אחד. אלון, מיספר החשבון שלך בבקשה." וכך, העברנו
סכומים "זעומים" לחשבונות של חברינו שומרי-הראש ושל יוסוף
מחשבונו של רשף.
"תודה לכם חברה, להתראות."
"לא, תודה לכם..."
"שמחים לעזור. אהה ו- הוא לטיפולכם..." רשף נראה כעוס ומפוחד.
"אתה רואה רשף, זה העונש על יחס מזלזל כלפי העובדים שלך."
"זה בהחלט יום מוצלח" אמרתי בעודנו פוסעים אל מחוץ לבניין.
"כן, הוא בהחלט מוצלח. לפחות לחלק מאיתנו." אמר איתי כאשר
מולנו הופיע שוטר משופם ומלא (לא במקומות הנכונים). "מצטער,
אריאל, אני לא רוצה יותר מידי עדים."
"ערב טוב איתי. זה הנאשם שלנו להיום?"
"כן. מה שלומך חיים?"
"יהיה הרבה יותר טוב אחרי שיעלם המינוס בחשבון שלי."
"אל תדאג לגבי זה."
"טוב, אחרי שתיקח את מר לב היקר לתחנה אתה יכול להאשים אותו
בנזק שנגרם למר רשף. משם הוא לא יצא בחיים. לרשף יש לא מעט
חברים בכלא." הניידת השנייה נעצרה ליד הבניין.
"הם למעלה" קרא חיים לעבר זוג שוטרים נוסף שבאופן מפתיע היו
שניהם משופמים ושמנים.
"תעצרו את כולם. ותיזהו משומרי-הראש. הם לא מתים על שוטרים."
אמר איתי. "הבאת לי בגדים חיים?"
"כן, הם בבגאז'."
"תודה." נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. לאחר נסיעה קצרה, כאשר
המכונית נסעה לאט מספיק, נתתי מבט נוקב לעברו של איתי דרך
המראה. המכונית סטטה הצידה לעבר כביש עפר שנמשך כקילומטר עד
לחווה נשראתה נטושה. תוך חמש דקות חיים היה קשור לאבוס ללא
בגדים.
"תודה על הבגדים הנוספים, חיים, בבג'אז' אמרנו, נכון?" חיים
השמיע יללה שהייתה כפי הנראה קללה עסיסית. "אהה, וניקח גם את
שלך, אם לא איכפת לך כמובן." איתי חייך חיוך רחב שעלה מיד גם
על שפתי. לקחנו את המכונית ויצאנו אל החופש עם מכונית חדשה
וחשבונות בנק טפוחים.
"ומי אמר שהמדינה הזאת מסריחה?"