"זהו אני לא יכול יותר, אני דורש נקמה, נקמת דם". צעקה
התגלגלה מאוהל צבאי מנומנם, באמצע הלילה. המקום "מבוש", כשמו
כן הוא, כמבושיו של כל אדם, מיוזעים ומסריחים, בית שחי במרכזה
של המדינה. המטורף המבקש נקמה הוא לא אחר מאשר יוסי שזה עתה
הקיץ משנתו. שותפיו של יוסי טרם התעוררו, למעט עבדכם הנאמן
ששנתו באותו לילה נדדה לכל מקום פרט לארץ השינה.

 "לך לישון מטורף, עוד תעיר את כל הצוות". אך קריאותיי נפלו
על אוזניים ערלות. "אני לא הולך לישון עד שאני אתפוס את הרוצח
הזה", אמר והבריג את הנורה שהיתה תלויה במרכז החדר. הילה צהובה
קלושה שטפה את החדר.

אינני יודע מה נכנס ביוסי שלנו, שבכל יום מימי השבוע הוא מתנהג
כבחור שפוי לכל דבר, אך ראיתי בעיניו שיש לו סיבה טובה להתרוצץ
ברחבי האוהל עם מחסנית אם-16, בעודו בוחן את האוויר. "המניאק
דקר אותי פעמיים אני לא עומד לוותר לו הפעם, כל פעם שאני מוותר
זה רק מחמיר, אני דורש דם תחת דם". בשלב זה הוא התקדם לעברו של
יוני, כצלף שאיתר את מטרתו ונועל את צלב המטרה על קודקודו של
הקורבן.  "יוסי, תירגע מה יוני עשה לך ?". יוני ויוסי לא
הסתדרו בעבר, היו ביניהם כמה שיחות לא ידידותיות שעלו למאה
שישים דציבלים, אך לא הרבה מעבר לזה, קצת אלימות מילולית לכל
היותר. יוסי גהר מעל יוסי שהוא מחזיק את המחסנית מעל ראשו
כרוצח המתכוון להנחית את המכה הסופית על קורבנו. זינקתי מעל
המיטה ובגלגול שלא היה מבייש את סילווסטר סטלון, הדפתי את יוסי
ושיחררתי את המחסנית מידו. "תראה מה עשית", הוא הטיח בי,
"הייתי ככה קרוב ובגללך פיספסתי".

הישרתי מבט אל יוסי, "תגיד לי, יצאת מדעתך ? מה יוני עשה לך
?". יוסי הסתכל עלי, הסתכל על יוני והחל צוחק כאחוז אמוק.
"יוני, מה הקשר ליוני ? יוני לא עשה כלום". הוא השתיק אותי
והחל להתקדם לעבר ירון, שבדיוק התהפך. אני כבר לא ממש הייתי
בטוח למה הוא מתכוון, אבל כיוון שהוא וירון הסתדרו מצוין,
החלטתי לחזור למיטה ולהשאיר את שניהם לענייניהם. תוך כדי שאני
מנסה לחזור לפוזיצית שינה, הבחנתי ביוסי שהרים שוב את המחסנית
אבל הפעם מעל רגליו של ירון. זה כבר התחיל להיות מוזר. שניסיתי
לשאול את יוסי למעשיו, שמעתי אותו מסנן לי בשקט: "אל תזוז, אל
תדבר, אל תנשום". יוסי ריסק את המחסנית שלו כמילימטר מרגליו
השעירות של ירון, מה שלא הזיז לירון במאומה. למה לי אין שינה
כזאת? יוסי קם והחל לפלס את דרכו לאחת משתי היציאות שהיו
באוהל. סוגר את הפתח הקידמי והאחורי, מסתכל עלי ומכריז: "זהו
אין לך לאן לצאת, חבר". בשלב זה נכנסתי לפאניקה, האם חודש
ריתוק הוציא את יוסי מדעתו. למעשה, כל אדם שהיה נאלץ לסגור
יותר משבוע במקום החם הלח והדביק הזה, ולאכול אוכל שאפילו
העכברים במטבח דחו בשאט נפש, היה מאבד את שפיותו.

"יוסי תירגע, עוד יומיים אתה יוצא מכאן", יוסי לא התרשם הוא
המשיך להתקדם באיטיות לכיווני. "עד שאני לא הורג אותו או אחד
מחבריו, אני לא פותח את האוהל". יכולתי לנשום לרווחה, אני כבר
לא על הכוונת שלו. יוסי התקרב לאחד מקירות הבד של האוהל, שומט
את המחסנית. "אני לא צריך עזרים, בידיים ריקות אני אהרוג
אותך". איך שהוא סיים את המשפט, הוא הטיח את כך ידו האדירה על
תקרת האוהל. נשמעה איוושה קלה, ויוסי עמד עם חיוך מרוח על
פניו, מביט בכתם הדם שעיטר את כף ידו ואת תיקרת האוהל, כמבחן
רורשך אדמדם. "הבטחתי נקמה, וקיימתי, עוד לא קם היתוש שיעקוץ
אותי ויצא מזה נקי", אמר ונרדם.